Transcription
הלו מאזינות ומאזינים יקרים, ברוכים הבאים לפרק מספר 121 של "תחושת בטן". שבוע טוב אהובות ואהובים, ברוך בבא לפרק של הפודקאסט. אני מתן חכימי, מנחה, מרצה ומחבר הספר "חוקי בטן". בחצי עשור האחרון אני חוקר את הקשר בין הבחירות, האמונות וההרגלים שלנו לבריאות שלנו. אם סיימתם להאזין לפרק ואתם רוצים להעמיק עוד, תצטרפו לניוזלטר השבועי שלי, בו אני מרחיב כל שבוע על דברים חדשים שאני לומד. כל שבוע, לפעמים הדברים האלה הם קריטיים לבריאות ולהתפתחות שלנו, בעיני לפחות.
השבוע אני מארח בפעם הנוספת את דוקטור עוז גוטרמן. עוז הוא דוקטור לפסיכולוגיה ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן וראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל המערבי. כרגיל, אגיד שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם, תחלקו אותו כדי שעוד אנשים יוכלו להרוויח מהתוכן הזה. שתהיה האזנה נעימה.
אלן שוב, דוקטור עוז גוטרמן.
שלום מתן, וכיף שוב להיות פה. בא לי להגיד שאחד מהדברים שאני הכי אוהב בך, והם הכי גם לא ברורים לי, זה למה אתה שמח כל כך כל הזמן? כלומר, מאיפה אתה מביא את כל האנרגיה הזאת? אתה אומר כאילו, "ח, זה לא זה לא אמיתי", כאילו מה, איך הוא עושה את הדבר הזה? היה שווה להגיע.
עכשיו באנו, התכנסנו כדי לדבר על הוקרת תודה, נכון? משהו שאפשר להגיד שזה כלי שאני משתמש בו כל יום. אני תמיד אסיים את המדיטציה בהודיה על זה שבכלל על זה שיש לי עוד יום. תודה על עוד יום, על האוכל, על הבית, על האנשים בחיים שלי. אני יכול לכתוב על זה הרבה פעמים ביומן, ובו זמנית, האם אני מתמלא בהוקרת תודה עמוקה, חזקה? ברוב הפעמים לא. ואני חושב שזה אחד הסיבות שזה מעניין אותי כל כך. וסתם בא לי לספר לך משהו שקרה השבוע, ואז ניתן לך לדבר.
ביום שישי האחרון הייתה לי ארוחת ערב משפחתית במסעדה. זה לא קורה הרבה שאנחנו הולכים למסעדות. ואנחנו יושבים בשולחן, היה כאילו ברחוב, אתה יודע, בחוץ. מה זה משפחתית? עם ההורים, עם האח שלי הגיע לביקור מקליפורניה. אז ההורים שלי גרושים, אבל התכנסנו כולנו ביחד וישבנו ארבעתנו במסעדה. והמסעדה, את מכירה את זה שיש ישיבה בחוץ ברחוב, ועובר בן אדם שנראה, יודע, בסביבות גיל 60, גיד, לבוש מוזנח, בוא נגיד את זה ככה. והוא ניגש לאבא שלי ואומר לו, "משה, מה קורה? אני מכיר אותך".
אבא שלי אמר שלא. ואז אבא שלי עשה לו, "לא, לא, אני לא". ואז הוא אומר לו, "לא, לא, אני מכיר אותך, אני מכיר אותך". ועכשיו זה מרגיש כמו איזה הומלס שבא לאבא שלי. אז אוטומטית גם אבא שלי נסגר, כי הוא מרגיש שזה. ואז הוא אומר לו, "לא, לא, אני, אני מכיר אותך מהבורסה. איך קוראים לך? מושה?". דוד. אז הוא אומר לו, "כן". אז הוא אומר לו, "עבדנו ביחד פעם". אותו בן אדם, אבא שלי היה לומד הרבה שנים, הוא כבר בפנסיה, עבד עם אבא שלי. ואיפה שהוא בדרך, איבד את כל מה שהיה לו ונהיה סוג של הולס. לא ברור כל כך. וב, אתה יודע, אי אפשר לדעת מה קרה בדרך לשם. אבל אני יושב שם בשולחן, וכולנו הפה נפל לנו. הוא נגש קסם מהאבא שלי, נפל לכולנו הפנים, והתמלאתי בעצב, אבל גם בפשוט הודיה כל כך עמוקה על זה שיש לי בית. זהו, שיש לי בית. ושיש לי, אתה יודע, שיש לי משפחה שתהיה שם בשבילי, מה שצריך, וזה. ואמרתי, וואו, לוואי והייתי יכול לחיות עם התחושה העמוקה הזאת של הודיה כל הזמן. כי כשאני בתחושה הזאת, שהמראה הזאת הייתה כל כך חזקה, אז החיים נראים אחרת.
אתה יודע, היינו עם הילדים, נסענו איתם לחצי שנה בהודו. וכשהיינו איתם חצי שנה בהודו, אמ, לקחנו אותם למה שנקרא ריאליטי טורס. אגב, אני ממליץ לכל מי שנמצא בדרום אמריקה, בהודו, לכו לריאליטי טורס. חלק גדול מהם לא זכים. זה 30% או 40% או אפילו, אני חושב שזה כמעט מגיע ל-50% חיים בדירה של חדר אחד, משפחה שלמה. כזה, אם אני לא זוכר, אם זה 50% מנשות, 40%. אני לא זוכר. אתה נכנס לתוך סלאמס. וכשנכנס לתוך סלאמס האלה, א, מובילים אותך אנשים מהמקום. כלומר, זה פרויקטים שמכניסים כסף לקהילה, פרויקטים מאוד מאוד חשובים. אוקיי? אתה רואה את המרפאה שלהם, אתה רואה מה זה בית ספר, מה זה כיתה שמלמדת מורה, 120 תלמידים. א, אתה רואה מה זה לחיות משפחה בבית, ולפעמים זה משפחה כולל הילדים והבנות זוג והנכדים שחיים בחדר אחד. ואתה הולך שם בחובות הצפופים, צפופים, צפופים האלה. ודבר אחד לא היה שם וזה אומללות. אתה רואה שמחה, אתה רואה המון שמחה. אתה רואה שכונות נורא נורא טובות. אתה רואה שכמעט ואין פשע. אתה רואה שאנשים באים ואומרים, "אה, איזה יופי, אתם חבר'ה מהרי לטורס, איזה כיף, אתם מוזמנים לבוא גם אחרי זה אליי הביתה, אנחנו גרים שם". [מחיאות כפיים] בפחונים, מגיעות ט, בואו תאכלו עוגיות איתנו. ואתה רואה ילדים משחקים ברחוב בשמחה גדולה. ואתה רואה שכונות שעוזרות אחת לשנייה. וכל קטן, אז אין ברירה, כולם עוזרים אחד לשני. כשאתה בודק מה, מה קורה שם, אתה מגלה את ה, את הכרת תודה. יש להם פחון, יש לנו איפה לגור, ויש לי המון שכנות שעוזרות לי. ואתה רואה שאין איזשהי תחושה של אומללות.
עכשיו, בוא נסתובב פה. מזנים לא יודעים, אבל אנחנו מקליטים את זה בתל אביב. בוא נסתובב פה בתל אביב, נבדוק את ההייטקיסטים. ואתה יודע, היום אני חשבתי לפני שחנו הולכים לדבר על הכרת תודה, מה אני הולך לדבר איתך? אני אגיד לך דבר פשוט: הכרת תודה היא ההבדל בין גן עדן לבין גן אנום. ואני נותן דוגמה קטנה על ילד שמקבל עכשיו משהו. תמיד נותן דוגמה של סוכריה, בסדר? הוא מקבל סוכריה. הסוכריה הזאת יכול להיות הגהנום שלו, כלות גן עדן שלו. אותה סוכריה. הוא יכול לקבל את הסוכריה ולהגיד לי, "מה זה? מה זה סוכריה ירוקה? אני שונא את הצבע ירוק. למה אתה עושה לי את זה?". אני שונא. לזרוק את הסוכריה, להתנפל על הרצפה, להתמוטט, להיות כולו ב. אתה יודע, אני רואה שדיברתי חזק מזה, היה צריך להנמיך את [צחוק]. ואני תמיד אומר, אל תתנשאו על אף אחד. אתה רואה הורים מטפלים, וזה, זה הדבר. עושה הצגה, זה לא באמת. זה כן באמת. והילד הזה בגיהנום. למה הוא בגיהנום? כי גיהנום אצל ילד זה לדעת שאין מי שידאג לו, ושלא באמת אוהבים אותו. עכשיו, הילד הזה יודע שלא אוהבים אותו, כי עובדה, איך אתה יכול להסביר את זה שקנו לו סוכריה ירוקה? עובדה שלא אוהבים אותו ולא דואגים לו, ואין לו על מי לסמוך בעולם. הילד הזה בגיהנום.
עכשיו, קח את הילד לידו, שה מקבל את הסוכריה, והוא כולו מתמוגג. "יואו, איזה כיף, איזה כיף". והילד הזה בגן עדן. עכשיו, מאזינים שלך חושבים בטעות שאני דיברתי על ילדים. אני דיברתי עליהם. לך ולי יש סוכריה ביד. לך ולי יש עבודה, וכמו שאמרת, יש לנו איפה לגור, ויהיה לנו אוכל. אנחנו כנראה לא נהיה בשום, אם לא תהיה איזה בעיה, אתה יודע, מלחמת עולם שלישית או משהו כזה. לנו איפה לגור, ויהיה לנו אוכל, ויהיה לנו את כל הדברים הבסיסיים. מה שקובע את זה זה, זה, זה התחושה העמוקה הזאת של הכרת תודה.
אתה יודע, כל מי שמקשיב לנו, שמע סיפור על, אתה יודע, רובין וויליאמס, כזה, על מישהו שהיה לו הכל. מחזרות או מחזרים עד אין סוף, ומלא כסף ומעמד ופרסום, כל מה שאנשים חולמים עליו, ואז הם מתאבדים. אתה שומע שהם לוקחים ציפרלקס או כל מיני דברים כאלה. באה אליי סטודנטית, אומרת לי, "אתה יודע, תמיד אמרתי, לוואי והייתי מפורסמת". ותמיד היה לי בראש את שלומי קורית, מקווה שאני אומר נכון את השם, שחקן. יא, אומרת, "ואז היה כתבה בערוץ 13 וסיפרו שהוא לוקח ציפרלקס, והוא סיפר שהוא היה בדיכאון תמידי מאוד קשה, אבל יש לו הכל מה שאני רוצה". אבל הוא קיבל סוכריה. ואתה קיבלת סוכריה, ואני קיבלתי סוכריה. וההבדל בין גן עדן לגיהנום שלך ושלי זה הכרת תודה.
ואני אומר בהקשר הזה, לתת לתת משהו לאדם כפוי טובה זה פשוט להתעלל בו. זה התעללות. וישמע ישורון ויות. אתה רואה ילדים שמקבלים הכל מההורים, שמים אותם לחוגים, נותנים להם כסף, דואגים להם, עוטפים אותם. ולא רק שהם כפויי טובה, הם בועטים בהורים. אגב, מה ילדים? גם בגילי, גם בגילי 30, נכון? אבל למה זה לדעתך? למה זה? כי ההורים לא מבינים שהם יוצרים יותר נזק מתועלת. אם אתה כפוי טובה, ואני אמשיך לתת לך, אם אתה עכשיו מתן חבר שלי, ואני כל הזמן בא ועוזר לך, ואתה אין לך הערכה טובה, אין לך הערכה. א, זה שאני נותן לך, אני מתעלל בך. כי זה בדיוק גן עדן והגיהנום.
אתה יודע, הייתי באיזשהי דרכה, אחד העובדים שלי העביר קורס כזה בהייטק, קורס מנהלים. ובא אליי אחד המנהלים, מזיע אותי. "מה הפודקאסט שלי?". והוא בא ו, וואו, אומר לי, "עוז, אני יכול לשאול אותך שאלה?". אמרתי לו, "בכיף". הוא אומר לי, "תקשיב, אני לא מבין את העובדים שלי. לא מבין את העובדים שלי". שהוא עובד בחברת הייטק גדולה. אמרתי לו, "מה העניין?". הוא אומר לי, "תקשיב, אנחנו מפנקים אותם, באמת. יש להם משכורות, עוז, אתה לא מבין איזה משכורות. עזוב משכורות, הבאנו להם באמת מכונות קפה יוקרתיות. הבאנו להם, אתה יודע, אנחנו מביאים להם קרואסון, מלמטה, קרואסון חמים, שיהיה להם חם, שיהיה להם, אתה יודע, לא יאכלו קרואסון קר, חס וחלילה. אתה יודע מה הם עושים? עוז, יושבים, אוכלים קרואסון חם עם קפה יוקרתי ומקטרים כל היום. בוכים. מה יש להם לבכות?". אמרתי לו, "תגיד, ואיך אתה אומר לי, אני שונא את העבודה, מת לצאת לפנסיה?". זה אותה סוכריה. זה אותה סוכריה. ופה הכרת תודה, היצירתיות של האם. עכשיו, מתן חכימי בגיהנום? סליחה, תמיד אתה מתקן אותי, חכימי, נכון? אני טועה. או שהוא נמצא בגן עדן? זאת בעצם השאלה.
זה הזכיר לי גם א, איזה חברה גדולה שבעתי איתה, עשיתי להם הרצאות וסדנאות. וסיפרו לי מאחורי הקלעים, שהם שולחים מייל לעובדים עם איזשהו תופר לחג, ואומרים להם, והם עונים להם חזרה במייל, "למה הדבר הזה?". כנראה שבחברה אחרת נותנים משהו יותר. ואתה אומר, "אלוהים ישמור, לאן הגענו". אתה אשכרה מי שנותן לך מתנה, במקום להגיד תודה, אתה רואה מה לא בסדר שם. וזה באמת איזשהו רעה חולה. זה רעה חולה. אבל היופי הוא שגם אנחנו יודעים היום הרבה יותר איך לעצב את זה. ואני אגיד, אני דואג עכשיו לול ביינ של הילדים שלי, של העובדים, של העובדות שלי. הדבר הראשון שאני רוצה לדאוג לו זה תרבות של הכרת תודה. זה דבר קריטי. להבנה שבסוף, הכרת תודה היא לא איזה משהו שנופל משמיים. היא לא איזה תובנה שמגיעים אליה יום אחד. הייתי בהודו וראינו, הוא קבצן, וזה. הוא לא ה. הרגל. הרגל שצריך לדעת לייצר. ועוד יותר צריך לדעת אותו לייצר בעולם של השפע שלנו.
למה יש כזאת עליה באחוזי דיכאון? גם כל הדברים שאתה מדבר עליהם, ובצדק, של תזונה ושל דברים אחרים שזה מאוד משמעותי. אבל גם עוד סיבה שנשים יש זמן לדיכאון. אנשים היו עסוקים ולשרוד. אין ספק. אתה יודע, אין להם זמן. עזוב אותך דיכאון, לא דיכאון, צריך לעבוד בשביל שי אוכל. היום אנחנו בחברה עם כזאת שפע, ובאופן אבסורדי, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד לנהל את עצמנו. אתמיד שלפני שענית, היה לי בראש את המילה שפע, כי יש לי אינסוף אפשרויות לבחור מהם בכל דבר. אז אני תמיד מאוכזב ממשהו שאולי אין לי את החיים של מישהו אחר, את הכסף של מישהו אחר, את המוצר הזה שאני רוצה, את האוטו הזה, את הבית הזה, את זה. אינסופי. אז יש סכנת סכנות בשפע. יש חסרונות ב. חסרונות. ובין היתר, הדבר שהכי יוצר רעב זה אוכל. כמו שחז"ל אומרים, אתה יודע, יש מחקרים שבהם לוקחים אנשים שהם מאוד מאוד פעילים מינית. מה מגלים? ב. בגוד? בדיוק בניגוד גמור למה שנדמה לנו. מי שעוסק הרבה בפעילות מינית, הכי הרבה, יש לו פנטזיות מיניות. אוקיי? זאת אומרת, אומרים חז"ל, "איבר קטן לו לאדם, מרעיבו שבע משביעו רעב". זאת אומרת, דווקא שיש לנו שפע, שיש לנו הרבה דברים, זה גורם לנו לתאבון לוד דברים שאנחנו רוצים. נכון.
אז בוא נדבר על איך כן יוצרים הכרת תודה. אוקיי? נשמח. אני, אני אציג את א, איך יוצרים הכרת תודה דרך א, אחד המחקרים הכי מפורסמים בתודות הפסיכולוגיה החיובית, ובעיני מחקר שכל אדם צריך להכיר. יש תביא, אני טיפונת ככה מקצר אותו. יש שם יותר קבוצות. אני, אני מאוד מאוד מפשט את זה, בסדר? מאוד מאוד מאוד מפשט את המחקר המקורי, כי אני רוצה ללכת לתכלס, למה שחשוב לנו. לוקחים, נותנים להם למלא א, יומנים של הכרת תודה. אני יכול להגיד לכם מחקרי המשך, זה שתי דקות. שתי דקות זה כלום. יושבים ורושמים שלושה דברים שאני מכיר עליהם תודה היום. אגב, מה שאתה רוצה, תבחר מה שבא לך. אבל שני תנאים. אחד, בלי הכרת תודה של פולניות. אוקיי? קד. מה זה בלי הכרת תודה של פולניות? אל תגיד תודה שהמצב לא יותר גרוע. "אוי אלוהים ישמור, גדולוב". זה חשוב, כי אתה יודע, אתה מכיר את זה שאמהות אומרות לילדים, או אבות אומרים לילדים, "תגיד תודה שיש לך אוכל, באפריקה יש רעב". אבל אני לא באפריקה, מה אתה רוצה ממני? בסדר, זה לא עוזר לאושר של הילדים. אוקיי? מצוין. יופי. הדבר השני, משהו קטן. לא תיאוריות. לא תודה שיש לי בית. לא תודה שיש לי עבודה. לא, לא, לא, לא, לא. אוקיי? משהו הכי קטן בעולם. זאת אומרת, תודה על כוס מים. "ממש היה לי כיף, שריתי, שהיה לי נפלא. תודה על קפה מעולה ששתיתי בבוקר". זה לא נכון אליך, אתה לא שותה קפה. ו. אתה יודע שזה גם. כן, אני מזכיר אותו עוד פעם. אבל למדתי את זה גם מחברה טובה, חן. היא, היא אוכלת פרי. תשמע, זה הדבר הכי מצחיק, הכי מבוגר, הכי מעורר השראה. היא אוכלת את הפרי, ואז תגיד, "יואו, זה כל כך כל כך טעים לי. וואו". ואז תגיד ככה, "תודה, תודה, תודה, תודה, תודה". עכשיו, אתה רואה את זה פעמים ראשונות, אתה מוח. ממש מהסיטואציה. אני מוצא את עצמי בבית עושה את זה. אני אקום בבוקר ואני אוכל איזה פרי. ני פ. אני אגיד, "תודה על הדבר הזה שמזיין אותי. הוא הולך למלא לי את כל מה שהגוף שלי צריך בחוסרים שלו בשפע הזה. תודה שיש את זה. תודה על מי שעמל כדי להביא את זה לצלחת שלי. זה עבר הרבה כדי להגיע לפה". אבל א, אבל פשוט, פשוט תודה, תודה, תודה על הדבר הזה. וזה, זה אהבתי. דברים קטנים.
אתה יודע, יש, אני תמיד אומר שהבית ספר הגבוה להכרת תודה זה היהדות. קודם כל, קמים בבוקר. אתה יודע, המילה הראשונה שאמורים להגיד בבוקר, נכון? תזכיר לי. "מודה". "מודה אני". לפניך את זה, אגב, לא לך, זה לפניך, אבל זה סיפור אחר. "מודה קודם כל". להגיד תודה. אחרי זה נדבר. דבר שני, כל דבר, אתה רוחץ ידיים, תודה. אתה, אתה יודע, אתה אוכל משהו, תודה. הבעיה היא שזה לפעמים הופך לאוטומט. כן. אתה יודע, יש, שמעתי פעם איזה רב שאמר ש, אמר, "זה דבר מצחיק. מישהו אומר, תגידו ברכתי?". שואל, "לא, לא ברכת, כי לא עצרת וברכת". אם אתה לא זוכר, זה אומר שלא ברכת. כיוון לך את הכוונה יפה, אבל זה מה שקורה הרבה פעמים. הקסים הקבועים האלה הופכים למשהו שהמוח בכלל לא שם לב אליו.
עכשיו, תראה מה עושים. שתי דקות. הם ממלאים את זה באמת. זה שלושה משפטים ממש בקטנה. אחרי שלושה שבועות מוצאים עליה משמעותית ב רמת האושר שלהם. אני אומר לך כחוקר בתחומים האלה, חוקר באקדמיה, לא, לא מאוד מרגש. כאילו, באמת בקטנה, א, קל מאוד לעלות אושר של אנשים. עזוב אותך בקטנה, ברמה טווח קצר. הכי קלב, אני אעניק לך אור רכב חדש עכשיו, בסדר? א, תצליח עכשיו באיזה פרויקט שאתה עושה. שנינו יודעים שאתה תהיה מאושר. כמה זמן? יש אפקט שנקרא אפקט ההתרגלות. לגמרי. מהר. אנחנו חוזים במצב הקודם, נכון? דרך אגב, מהר מאוד, זה ברמה של שבועות. בטח חוזרים אליהם אחרי שלושה חודשים. שלושה חודשים, הם לא עושים את זה. הם לא ימלאו את היומן. מוצאים כמה דברים מעניינים. אחד, רמת האושר שלהם משמעותית יותר גבוהה מהביס לין. שתיים, יש עוד כל מיני אפקטים שמוציאים. הם פחות הולכים לרופאים. הם פחות רבים עם בני ובנות זוג. וכשאתה שואל למה, למה נוצר השינוי הזה? למה זה יותר משמעותי מזה שביא לך רכב חדש או בית ח, או כל מיני דברים כאלה, שא מצליח בפרויקט שאתה מנסה? כי הכרת תודה היא הרגל מנטלי. והרגל לא מגיע דרך זה שאני מגיע לאיזה תובנה. ישבתי, עשיתי זה, פתאום נפלה לי איזה תובנה אדירה. שוב, ראיתי איזה מישהו מסכן, פתאום הגעתי לתובנה. לא הרגל מנטלי. רוכשים רק בדרך אחת: תרגול.
עכשיו, אני הבנתי את הדבר הזה. אמרתי, וואלה, אני רוצה את הילדים שלי מאושרים. בוא, מתחיל לתרגל אותם. עכשיו, אני אנשים לא רואים אותם. אז אתם לא יודעים, אבל אני חילוני, אפילו הייתי אומר חילוני קיצוני. אבל א, מאמין בחילוניות. אבל כש אנחנו אוהבים מסורת, ואנחנו עושים קידוש ביום שישי, עושים קידוש, מבכים לחלה, מחלקים לכל אחד. יש לנו מסורת. כל אחד לוקח את החתיכת חלה ואומר תודה על משהו שהיה לו השבוע. משתף עם כולם. עכשיו, אתה תגיד לי, עוז, בחיה, תרגול זה פעם בשבוע. כן, זה פעם בשבוע. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. כבר כמה סורים. וזה רק דבר אחד. כי כשהילדים שלי היו קטנים, ואני הייתי משכיב אותם לישון, דבר אחרון שהיינו עושים לפני השינה זה הכרת תודה. וואו. עכשיו, הכרת תודה אצל ילדים לא נקראת הכרת תודה. זה אני. הם מספרים דבר אחד כיפי שהיה להם היום, ואני מספר דבר אחד משהו כיפי שהיה. עד היום. אנחנו יוצאים לטיולים. הילדים שלי יודעים, אין טיול שלא נגמר בסב. אתמול זה היה של דבר אחד שלקחתי. זה בעצם הכרת תודה. ולא פחות קריטי, הם לא מקבלים שום דבר לעולם אם אין להם הכרת תודה אמיתית עליו. כי אחרת, אני מתעלל בהם. אני רק פוגע בהם. אתה מסיע עכשיו את הילדים שלך לחוג, לפעילות, לאזה, להמון המון דברים. בעצם, הם לא מכירים. הם רק קוראים לזה, "ברור, תושי אותי, אבא שלי". מה אתה? זה מטוסים. אתה, אתה פוגע בהם. תפסיק. איך, איך אתה גורם לזה להיות דבר שהם יכירו את הודה עליו? אני לא נותן משהו שאני לא, שלא אמינו לי אליו תודה. ואני אתן לך דוגמה קטנה. הבן שלי יאיר האהוב, הוא בא אליי, אומר לי, "עושה טעות בעברית". כן, טעות קטנה. הוא אומר, "אבא, אפשר שלושה עוגיות?". ככה היה לו פעם. כל מתחלף, הכל. אמרתי לו, "לא, אהוב. זה זה שלוש וגיות". אוקיי? אז הוא אומר לי, "כן, כן, ברור, ברור, אפשר". אומר, "אהוב, מה שכחת?". הוא אומר, "תודה". למה? מה קרה? בשניה הזאת שואל, "תודה". לא אכפת לי, לא בשביל האגו שלי. אני אומר לו שיגיד תודה. מעריך את זה. בשניה הזאת ימוך לחצי שניה, אפה מישהו דאג לי, מישהו אוהב אותי, ומישהו אכפ ממני.
אגב, בהקשר הזה, לא פחות חשוב מבחינת הרגל שלך, וא נגע עם זה לעולם הארגוני והאישי שלך ושלי. כמה אני אומר תודה? כמה כל דבר במירה תודה? כמה אני לדוגמה יודע לפרגן? בוא נגיד את האמת, ישראלי הרב פעמים יש בעיה לפרגן. תראה, ישראלי מפרגן רפים, יוסיף איזה עקיצה בסוף. הנחמי, איש טוב, מסכן. למה? אתה יודע, אנחנו מסתכלים על דור הז. אחד הדברים שאנחנו מוצאים, אחד הדבר הכי משמעותי מבחינת engagement. כמה ד יש אמנ זה יחס אוסדה. יחס בין מחמאות לבין ביקורת. מהבחינה הזאת, ביקורת לא מנוגדת להכרת תודה בכלל. בניגוד לקיטורים, שאגב כן מאוד מנוגד להכרת תודה. אבל ביקורת לא. אם אני חושב שעכשיו אתה ברעיון עושה משהו לא בסדר, ואני אומר לך, זה אין זה שום בעיה. השאלה היא, וזה לח וסד ה חסוס ה יחס בין מחמאות לבין ביקורת. כמה היום אני מגיע הביתה? כמה אני יודע לפרגן לאשתי אהובה? אתה יודע מה? אני אתן לך דוגמה. יש מחקרים שבהם עושים תצפית התנהגותית, שמים מצלמה, מצלמים משפחות. דוקטורנטים חמודים יושבים, ואתה יודע, סופרים כמה מחמאות, כמה ביקורת בין בני הזוג, בין ההורים. רציתי לבדוק את זה בהרצאה. א, ביקשתי, זה היה מפעל כזה גדול. הברתי להם הרצאה על נושא של מדעי האושר. ו נורא כיף וצוחקים. ישו שלב אמרתי, "תשיבו סטודנט לתואר שני, שלח לי איזה מייל, אני רוצה לבדוק את זה איתכם". אמרו לי, "בכיף". ביקשתי מכולם להוציא טלפונים, וביקשתי מכל אחד לכתוב לבת זוג. כל אחת כתבה לבן זוג, כל אחד לבת זוג. "אני אוהבת אותך". שלוש, ארבע. טינג. שלחנו כולנו. סן שלח לי את זה במילה. אמרתי, "אני רוצה לבדוק את זה בעצמי". עכשיו, אתה יודע מה הייתה התגובה הי נפוצה שקיבלנו? מה? מה הייתה התגובה הכי נפוצה? ניחוש שלך להודעה הזאת? כן. ואל תגיד לי מי זה, אם זה מי זה, זה לא קשור לשיחה הזאת. לא באתי להגיד תודה. זה הדבר הראשון שעלה לי. אבל א, לא, לא, לא. התגובה הכי נפוצה הייתה, "חסך תגובה". אם לא נו, וואלה, הרוב לא נו. אוקיי? אני לא יודע למה. אלי היום אין לי מושג. אולי מההלם. אבל שתי תגובות תפסו לי את האוזן. אחד כתב לאשתו, "אל תקני מצויין". ועוד אחד כתב, "מה קרה לאוטו?". שזה בכלל מ, אלוהים ישמור. אה, אני כאילו, אני פשוט חיפשתי משהו כזה מקורי. אבל חבתי, "אני אוהב אותך". "אני אוהב אותך". יהיה כאילו הדבר הכי טבעי להגיד חזרה. ואז תודה. להתחבר לי מהקורה. תודה. אבל מה שאתה אומר זה לא לענות. זה מוזר. כן.
אתה יודע למה? למה אנשים לא מפרגנים מספיק? למה? כי הם לא רואים. כי הם לא שמים לב. יש תרגיל שנותנים לבני זוג בתהליך של טיפול זוגי. למה לבני ובנות? לא לבנות זוג. זה עניין של תפקידים מגדריים בחברה, אבל לא נכנס לזה. אר להם, תקשיב, שבוע הבא תבוא בבקשה, וכל יום תכתוב שלוש מחמאות שנתת על זוג שלך. שני כללים. אחד, מחמאה על משהו שהוא בשליטתה. אוקיי? בבחינה הזאת, "איזה יפה את". לא תופס. שתיים, זה צריך להיות משהו שאתה באמת באמת מתכוון אליו. כשיש קושי מרכת יחסים קבוע, חוזר, בן זוג, והוא לא מצא על מה לפרגן כל יום שלוש פעמים. יושבים איתו, אומרים לו, "תקשיב, פספסת. הנה הדבר הזה, והנה הדבר הזה, והנה הדבר הזה, והנה הדבר הזה". שבוע בא, הוא כבר מצליח יותר. ולאט לאט הוא מצליח. כן. כמה שבועות אחר כך, בדרך כלל יש שינוי מכת היחסים. זה לא בגלל שהיא קיבלה מחמאות. העין שלו התחילה לראות את כל הדברים שהוא לא ראה לפני זה. זאת אומרת, זה משהו שאנחנו צריכים להכניס לא באיזה תודעה, אלא פשוט ביום יום. כמה אני עכשיו יודע לפרגן? כמה אני עכשיו יודע לדבר על זה? לעשות סבב של דברים שאני מעריך ודברים שאני אוהב וכן הלאה. כמה כנס את זה אלי הביתה? כמה אני חי ע הבחינה הזאת באמת בתודעה שיש לי שפע מטורף?
אתה יודע, אני אוהב לשאול סטודנטים שלי. לא יודע, אני את צריך לקטוע אותי. זה נושא שאני כל כך אוהב. אני מדבר, אתה מצליח לרגש אותי עם המילים שלך. אז אני ממש יושב, אתה יודע, זה גם אני חושב על עצמי. זה כזה, הקטע הזה מובן מאליו. כאילו, אמרתי, עצוב. זה קטע. אם לא השיחה הזאת, אז אולי הייתה הולך מפה הום וייתי אומר, "הייתי אומר לך שכיף לראות אותך, שהיה לי ממש כיף". אבל לא הייתי אומר, "וואו, ממש תודה שלקחת כמה שעות ונסעת ובאת". וסכמו יכול למצוא סיבות למה זה כאילו הגיוני שזה יקרה, אבל זה לא מובן מאליו. אז, אז כאילו, יש לי ממש פה הזדמנות לראות איך להוסיף לזה. וגם מה שאמרת על כאילו, הכל בסוף יושב על הטיית הפוקוס. כן. אותו בן זוג שלומד להתחיל להבין מה שהוא לא יודע על להגיד תודה על החלה, שהיא כביכול כלום, אבל הוא אומר, "אה, רגע, אני רואה משהו. אני נותן לזה פשוט את המיקוד שאני לא הייתי רגיל לתת לו". וזה המון המון. אתה יודע איפה אנשים מפספסים? איפה אתה רואה את הדבר הזה? אפה מה שאני קורא לו אגב, סליחה, קמצנות. אתה שואל אנשים, "מה שלומך?". "בסדר". יש כאלה, כן, מוכנים, הולכים בגדול. בסדר גמור. כן. אני אומר רבה פעמים בראש, אני אומר לעצמי, "יחתך צן, באמת בסדר". כאילו, באמת. בוא נגיד, אתה יודע, אני, אתה אומר, "זה הפוקוס. זה חוסר יכולת לראות". אתה חי במדינה דמוקרטית. אני לא יודע מה איתך. אני כותב כל הזמן מאמרים, מתנגד לדברים שהממשלה עושה. אף אחד לא בא לעצור אותי. יש לי ילדים, יש לי משפחה, יש לי מערכת בריאות מהטובות בעולם. וואו, וואו. מצבי לא בסדר. מצבי מדהים. וזה שאתה חושב שמצבך בסדר, תקשיב, אתה מתכנת את המוח שלך. כשאנשים שואלים אותי, "מה שלומי?". לייש מנהג. אני עוצר לחצי שנייה ושואל את עצמי, "רגע, רגע, בתוך כל הבלאגן שאתה נמצא, מה באמת שלומי?". ואז אני בדרך כלל עונה להם, "מעולה". או, "מדהים". אנשים כל כך מופתעים מזה. הם בדרך כלל אומרים לי, "מה? הכל טוב?". אמרתי, "הכל טוב". אמרתי שאובי טיבי לא כי אני אופטימי, אלא כי אני ראלי. המצב מדהים עשיו. אני לא עושה את זה בשבילם. בשבילך. בטח אתה שומע את זה. אני מזכיר למוח שלי. זה שנייה בשבילי לעשות הוקרת תודה, להזכיר לעצמי כמה המצב שלי מדהים. עכשיו, מה אנשים שעושים? אומרים, "בסדר". עושים למוח שלהם בדיוק הפוך. המצב הוא לא טוב ולא רע. אתה מבין? זה שיש להם את השפע הזה, ואת הילדים, ולא חסר להם אוכל, ויש להם מערכות בריאות, זה בסדר. אז ככה המוח מבין את זה. ואי מצב לא רע ולא טוב. ולא מבינים שהתשובה שהם עונים לאחרים מתכנתת את עצמם. הרי שפה מתכנתת את החשיבה שלנו. הם בעצם מתכנתים את עצמם.
אתה יודע, אני שואל סטודנטים שיש קורס שאני מעביר, חבר'ה בתואר שני, וגם בתואר ראשון, אני מעביר אותו שנקרא "פסיכולוגיה חיובית בניהול". יש גם אחד "פסיכולוגיה חיובית בחינוך", תלוי בפקולטה. ואני אוהב לשאול סטודנטים שלי, "תגידו, היום יש יותר אלימות או פחות אלימות בחברה לעומת 50 שנה או 100 שנה או 150 שנה?". כמעט כולם אומרים, "אנחנו בחברה יותר אלימה היום". אומר להם, "תגידו, היום מתייחסים יותר יפה לנשים או פחות יפה לנשים?". "ברור שפחות יפה". "זה ברור". "אז תגידו, אם אני משווה ל-100, ל-150 שנה, לזוג צעיר יותר קשה או יותר קל?". "ברור שיותר קשה". "ולנכים, איך מתייחסים?". "בש פחות טוב". אני אומר להם, "תקשיבו, אתם מבולבלים. אתם מבולבלים. אני מזכיר שעד שנות סוף שנות ה-70 בישראל, גבר שהיה את אשתו, זה לא היה נחשב אונס". אני מזכיר שאנחנו במצב הכי טוב מבחינת מצב זכויות אנשים בעולם אי פעם. לייש שלוש בנות ושני בנים. שלוש בנות שלי הן ישות חוקית עצמאית, מה שלא היה מעולם בכל תולדות ההיסטוריה האנושית. יש לנו מערכות רווחה שמעולם לא היו. ילד נחם מקבל קצבה ופיזיותרפיה וטיפול. ומערכות בריאות הכי טובות שלנו אי פעם. אנחנו בחברה, ועכשיו חצי ממי ש שומר א אותו, אני מבטיח לך, מתעצבן על מה שאני אומר. אבל זאת המציאות. הכי פחות אלימה בתולדות ההיסטוריה האנושית. אגב, המדד הזה הוא פשוט אחוז המתים מעשה ידי אדם. אחוז המתים מעשה ידי אדם הוא הכי נמוך היום, אי פעם בתולדות האנושות. ואתה יודע מה? מי הבן אדם הכי מסוכן לך? מי? אני. כן. זה זה בטוח. אחוז ההתאבדויות עבר את אחוז מקרי הרצח. זאת אומרת, אתה אדם הכי מסוכן לעצמך. וזה לא בגלל שיש קפיצה מטורפת בהתאבדויות. זה בגלל שאחוז מכ הרצח כל כך ירד. ותראה איך הצליחו לבלבל אנשים ולהכניס אותם לעולם שהוא בסדר. הצליחו להכניס אותם לעולם הזה, כי הם כל הזמן מקשיבים לערוצי טלוויזיה שיש להם אינטרס. והאינטרס הוא אחד: למכור פרסומות. והמוח האנושי נמשך הרבה הרבה יותר למידע שלילי מאשר למידע חיובי. זאת אומרת, אם אני אשדר לך תמונה מציאותית אמיתית, פעם ראשונה, כולם יודעים כרוך טוב, המהפכה המדהימה שכות במגזר הבדואי, שאנשים לא יודעים על 90% מהילדים הבדואים כל יום בבית ספר, תהליכים מדהימים שקורים בחברה שלנו, תהליכים נפלאים. אם אני אשדר לך את זה, א, אני לא תופס אותך. עדיף שאני אספר לך על המקרה של הפדופיל. אני אספר לך איך ההוא רצח טעי, ומה הוא עשה לה, ואיך הוא פ. עכשיו המוח שלך ימשך לזה. אבל אם אתה שומע עוד מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה, מינ מחות, אתה קונה את מה שהם מוכרים. ומה שהם מוכרים, אל תתאה, זה להלחיץ אותך. לא בתוך זדון. המאזנים לא מכירים את זה, אבל יש ויכוח ביני לבין מתן על זה שאני אומר שאין רישות, יש טיפשות. זה לא מתוך איזשהו קונספירציה. יש בינינו ויכוח על הדבר הזה. אין פה זדון. זה פשוט מה שמוכר, זה מה שעוזר להם למכור פרסומות, וככה הם מרוויחים כסף. אבל אתה קונה, אתה קונה את הלחץ הזה, ואתה קונה את התפיסה של כמה המציאות רק הולכת ומדרדרת. תראה כמה פדופילים לא היו פדופילים לפני 30 שנה, רק אף אחד לא טיפל בזה. אתה יודע, רינתי בזמנו באחד המחקרים, ריינו חבר'ה חרדים. אחת החרות סיפרה לי שהבת שלה נפגעה מאיזשהו פדופיל חרדי. ואז א, היה איתו בלאגן וזה. אבל בסוף הם לא ידעו אף אחד. אגב, למה הם לא ידעו אף אחד? כי זה מביך. משים בזה לא לפגוע לה בשידוך. אף אחד לא ירצה אותה. ואגב, זה נפגע לכל המשפחה בשידוך. כשהיא גדלה והתחתנה והכל, הם גילו שהיו איזה 40 שנפגעו ממנו. וואו. 40. משהו כמו 40. לא זוכרים, איזה 30 ומשהו. לא זוכר את המספר. זה ה ברעיון שהמשיכו להיפגע מאותו בחור כי הייתה הסתרה. זה מה שהיה קורה לפני 40 שנה. לא, לא, לא דיברו על זה. זה לא שזה היה פחות. אתה בעולם הרבה יותר טוב, הרבה יותר בטוח לילדים. לא.
אני אשים פה נקודה שתוכל לכוון אותי ברעיון. אני רגיל שאתה מדבר. אני לא יודע. אני, אני בטוח, אני בטוח, לא משדר שתפסיק, כי אני בארג באנרגיה שת יכול לשמוע אותך בלי הפסקה. זה אני חושב שמש מעניין, כי אני מכיר אותך כבר. אנחנו מכירים וד שנה, קצת יותר. ואף פעם לא, אתה יודע, אף פעם לא דרשתי תשובות. דיברנו על זה בשיחה הקודמת, שא לא דרשתי תשובות להבין איך אתה כזה. כלומר, איך נהים בן אדם כל כך שמח? אז אני, אני לא בן אדם שמח. אני בן אדם ראלי. אני מרגיש שאני מקבל הסבר לתהיות שלי של למה אתה ככה. וכשאתה רואה את המציאות בצורה כזאת, אז אז אין ספק שהכל עובר. זהו. זה לא בצורה כזאת. זה הסטטיסטיקה. זה המציאות. זה הסטטיסטיקה. אתה יודע, אנשים אים לי, "אתה אופטימי". אני לא אופטימי. אני ראלי. אתם חיים בסרט. אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון לעובדה שאין ספק שדיברנו הרבה דברים שאתה רואה שהם לא בסדר מבחינתך בארץ, בעולם. אני א, אבל איפהשהו הטיית הפוקוס הי כל הזמן על זה שעדיין המצב הוא הרבה יותר טוב מה שהוא אמור להיות. אז אתה מייצר חוויה חיובית בתוך הראש שלך. איכשהו. והנה הבסו. ככל שהחוויה של אנשים בתוך הראש יותר חיובית, ככל שהם יותר הקראת תודה, היכולת שלהם לשנות את העולם ואת עצמם עולה. זאת אומרת, יש זה לקוח מתוך העולם שלה dbt. שמדברים, דיברנו על זה בהפסקה. אנחנו מדברים על שמדברים על אסטים acceptance. זאת אומרת, קבלה קיצונית של המציאות. וזה dbd זה ואליק, כי אני גם רוצה לשנות המציאות. נשים בטוחים ששם נורא כועסים או נורא מתוסכלים או נורא עצובים או נורא מפחדים. זה יגרום להם לפעול יות. לא. זה לא לפחות לא לאורך זמן. אני הייתי פעיל תקופה ארוכה בהקשר של כל מיני דברים של בעלי חיים. ו ראית מה שנקרא שאנשים נשרפים. הם פעילים איזשהו זמן, ואז הם דוכים ונעלמים. ואתה רואה את אלה שמצליחים לאורך זמן לעשות שם את המציאות. זה אלה שחיים איתה בשלום ובאהבה. מבינים שהמציאות באמת הכי טובה שהייתה הי פעם במצבנו נפלא, ויש המון מה לשפר במציאות. אני לא נותן לזה להוריד אותי באנרגיה. זו הכוונה שלך? כן. זאת אומרת, להפך. אנשים עם אנרגיה הכי טובה הם אלה שהכי עסוקים בלשנות את המציאות. גוד דבר שטוב זה לא יפה. אנחנו כל הזמן אומרים, כמו שדיברנו בהפסקה, כמו שדיברנו הפסקה. דיברנו על המקומות שצריך לשנות את המציאות. ל פעילות שאני עושה, פעילות שאתה עושה, ישלנו פועלים בכל מיני הבטים חברתיים. זה בדיוק זה. דווקא ככל שאתה מבין כמה המצב שלנו מדהים, כמה אתה מבין כמה יש לך, ובשביל שאתה יודע, זה בדיוק הילד הזועם ששוכב על הרצפה. כמה אנשים סביבנו פה בתל אביב הם הילד הזועם שזוכה מסיחה שאיתו התחלתי. כן. והם לא יכולים להיות במקום שלבנות את עצמם ואת העולם סביבם, כי כי הם עסוקים בזה.
אני, אני רואה את מה שקורה עכשיו. א, אתה יודע, אני לא יודע מ מי יקשיב לזה ומתי, אבל יש את כל ההפגנות עכשיו, את כל האנשים שמאוד מאוכזבים ממה שקורה בארץ ומרגישים שהארץ הולכת למקום שדברים רעים קורים. ואני חושב ש אחד מהדברים המעניינים באמת, וזה מתחבר למה שאת אמרת, שהרי בסופו של דבר זה החוויה שאני יוצר לעצמי בחיים. אני יכול להחליט שאני הולך להלחם ולהביא את האמת שלי עד הסוף, בלי לתת לזה להיות הדבר הכי נורא ואיזה נורא מה שקורה ורה לנו והם אנשים רעים והכל נורא וצריך להילחם. א, אתה יכול להשאר אותו אישיות חזקה, אופטימית, עוצמתית, חיובית, ובוא זמנית לפעול. ובדיוק לפני כמה ימים, זה קטע שאמרת על בעלי חיים. אני אפילו לא יודע כאילו מה אתה עושה נגיד ברמת תזונה. גם. אבל לפני כמים העליתי באינסטגרם שאני מבשל, ובישלתי בשר. ומי שרשמה לי, "אני מאוד אוהב את התוכן שלך, אבל זה נורא בעיניי וזה מצער בעיניי, או שאני מתאכזבת נורא מזה שאתה ככה". ואמרתי לעצמי, "יכול לכתוב לי, אה, כאילו, אני אוהב את התוכן שלך, והייתי רוצה שתחשוב על משהו נוסף". אבל כאילו, הרגשתי דרך האינטונציה שלה בכתיבה שהיא כאילו, היא הורידה את עצמה למטה. ואני אומר, האם זה משהו שהוא משרט אותי בתור בן אדם כרגע? מדהים מה שאתה אומר. דרך אגב, אני ענית לך דוגמה. בסדר? כשהיה את המשבר של הקורונה, אני חשבתי שהממשלה עושה טעויות נוראיות. בסדר? וכתבתי, פרסמתי גם בכלכליסט וגם בגלובס מאמרים. א, אחת הכותרות, אחת הכותרות של של אחד המאמרים היה, "מדיניות הממשלה גורמת למוות של עשרות אלפי אנשים". עשיתי דבר מאוד פשוט. הלכתי, חישבתי כמה אנשים נפגעים כתוצאה מזה שאן בדיקות קולונוסקופיה וסרת נשד וכל מיני טיפולים שצריך לעבור שם בדיקות שגרתיות ולחץ ודיכאון ובידוד וכל מיני דברים שאנחנו יודעים שמעלים תחלו. אפשר פחות או יותר רקע מחקרי, חשב את האחוז וחשבתי כמה אנשים יצלו בתסריט האופטימי ביותר.
כתוצאה מבידודים וכל מיני כאלה, והראיתי שזה גורם הרבה הרבה יותר מוות מאשר תועלת. אבל זה בדיוק מה שאמרת. אני לא כתבתי את זה בתחושת חסך ובתחושה של "אוי ואבוי ואיזה נורא". אתה יודע, אנשים חיים באיזה מקום, סליחה, אתם מבולבלים, יקיריי. יש לנו את המערכת בריאות באמת מהטובות בעולם. דרך אגב, אתם שואלים ישראלים איך מערכת בריאות שלנו? "על הפנים וקריסה והכל". תבואו איתי למדינות הכי מפותחות בעולם, באמת הכי מפותחות, אין את המערכות, בעיקר בקהילה. אנשים לא יודעים כמה המודל הזה, שקופות חולים מכל המדינות הכי ישרות בעולם באים ללמוד אותו.
ואני יכול לכתוב כתבות בעיתון, ואף אחד מהממשלה לא בא לעצור אותי, למרות שאני מבקר את הממשלה. איזה כיף לי! ואני יכול לקבל נתונים וללמוד עליהם מהמון מקורות. איזה איזה אושר אדיר! וכן, יש לי ממשלה שמקבלת החלטות. איזה מדהים זה! יש מקומות שמדינה לא מתפקדת, אז הם מקבלות החלטות שאני לא אוהב. דווקא מהמקום הזה אני יכול לפעול ולשנות ולהיות יצירתי ולעשות.
ומה שאתה אומר עכשיו על עניין הרפורמה המשפטית או המהפכה המשטרתית, מאיזה צד אתה? כן, הוא כל כך חשוב כשאתה רואה אנשים שיוצאים לרחוב. קודם כל, אני מוריד את הכובע. לא אכפת לי מאיזה צד יוצא לרחוב. יצאת לרחוב? איזה תותח! כבר אני איתך. אתה עושה, אתה בא לשנות את העולם. איזה יופי! כשאתה בא לשם, הם מרמור בתסכול, בפחד. ואנשים מדמיינים, אגב, מה שמנוגד לחלוטין למחקר, שהפחד הזה גורם להם לפעול יותר. לא, זה לא.
צריך דוגמה אחרת, קטן קטנה. לוקחים אנשים שהם יש להם בעיה של שתייה, לא לא אלכוהוליסטים, אבל ששותים יותר מדי. כל אחד ויותר מדי בשלו. אני לא שותה בכלל אלכוהול, לא אוהב את הטעם. אז אנשים ששותים, משתכרים וכן הלאה, ורוצים להפסיק עם זה. ואתה בודק אנשים שנפלו, בסדר, אכלו עכשיו את ה... שתו את האלכוהול הזה שהם לא רצו, אכלו את העוגה הזאת שהם לא תכננו לאכול, או כל מיני כאלה. ככל שהם יותר כועסים על עצמם, יותר מתוסכלים, יותר עצבניים, יותר מרירים, יותר אומרים לעצמם: "מטומטם, אני לא מאמין ששוב נפלתי! אני לא מאמינה, איזה דבילי, איך יכולתי פעם אלף ליפול בדבר?" ככל שהם עושים את זה יותר, הסיכוי שזה יחזור בימים שאחרי יותר גבוה. במילים אחרות, יש איזה תפיסה שגויה, לא נכונה מבחינה שאנחנו הולכים ומודדים אותה במציאות, שהרגש השלילי הזה עוזר לנו להניע. לא, זה לא. לא, זה לא.
עכשיו אני אגיד בהקשר הזה: אחד הדברים הכי משמעותיים זה האווירה שיש סביבי. האם אתה, מתן, מוקף באנשים שמכירי תודה? אתה יודע, העברתי הרצאה באיזשהי חברה שהיא חברה טכנולוגית גדולה, אוקיי? ויושב מולי אחד המנהלים כל ההרצאה. אני לא יכול להראות את זה כי אנחנו פודקאסט, אבל הוא יושב מולי מופת, ממורמר, מסתכל עליי. אתה מעביר הרצאות בארגונים, כמו שאתה יודע איך זה, שיש לך איזה מישהו שמסתכל עליך שמבאס אותך כל ההרצאה, כל ההרצאה. כאילו, טוב, לא רואים אותנו, אבל אדגים לך. מה אכפת לי? אני משוחח איתך, לא עם אף אחד אחר. אוקיי, מי שמסתכל עכשיו בספוטיפיי יכול לראות אותי מהצד. אתה רוצה להסתכל על המצלמה רגע? אפשר גם לא. אני מסתכל עליך, אני משיחה איתך. עזוב אותך, אני אוהב לדבר עם מתן. מסכה רכה, זה ההבעה שלו, כאילו המזלזל, המתנשא, זה אתה יודע, זה הבעה מבואסת כזאתי כל ההרצאה בלי סוף.
עכשיו, בסוף ההרצאה, אתה יודע, יש זמן לשאול שאלות. אתה רואה שגם הפרצוף הגיע. אמרתי: "מה הולך לשאול אותי הפרצוף?" הוא בא, אומר לי: "תקשיב טוב, טוב, עוז, הייתה הרצאה מעולה! יואו, באתי להגיד לך, נקרעתי מצחוק!" עכשיו, חיוך הבן אדם לא הוציא כל ההרצאה. בדיוק סיפרתי למישהו אתמול ש... מתי שמים? שכל פעם שיש לי בהרצאה את הבן אדם הזה שאני אומר: "הוא לא סובל אותי, הוא משועמם", הוא תמיד הבן אדם שזה הידע הכי רלוונטי עבורו. הוא בדיוק מתמודד עם משהו, זה בדיוק עזר לו, והוא נשאר לי. ואני אומר: "איך כל פעם הבן אדם הזה שאני מסמן הוא הבן אדם ה... איזה קטע! זה ממש מדהים!"
ואני אגיד לך, זה מה שהוא לא מבין, זה כמה נזק הוא יוצר באווירה, כי אווירה זה דבר מדבק. טוב, הוא לא יודע איך הפרצוף, הוא לא יודע את הפרצוף שלו בכלל. לפעמים אנשים לא מודעים לאווירה שהם מייצרים. ואנשים שיוצרים אווירה של כפיות טובה, שכל הזמן מקטרים על המציאות. אמרתי לך, ביקורת זה לא בעיה, ביקורת מעולה. איך אתה יודע שמישהו מקטר? אתה יודע מה ההבדל בין קיטורים לבין ביקורת? יש הבדל אחד: מה שקורה שנייה אחרי. בין קיטורים לביקורת, מה שקורה שנייה אחרי.
שנייה אחרי, מי שמעביר ביקורת אומר: "יש משהו לא בסדר במציאות, או בך, או בי, או במשפחה, או בארגון שלנו, ביחידה שלנו". סבבה, טוב מאוד. אגב, קריטי. אין גמישות מחשבתית בלי לעודד ביקורת. כן, ואם אתה, מתן, בא אליי ומעביר עליי ביקורת... הכרת תודה. אנשים לא מבינים שבלי הכרת תודה אין גמישות מחשבתית. היום שאנחנו מלמדים בארגונים איך יוצרים גמישות מחשבתית, יוצרים... אז הכלי הבסיסי לגמישות מחשבתית זה ביטחון פסיכולוגי. אם מתן אין ביטחון, אם הוא מפחד לטעות, אז מה יקרה? כל פעם שמתן יטעה, הוא נכנס ללחץ. אז הוא לא מנסה דברים חדשים, הוא הולך על מה שמוכר. אני רוצה שעכשיו אתה ואני נהיה יצירתיים. צור לי ביטחון פסיכולוגי, וצור לכם ביטחון פסיכולוגי.
אחד, יש שבעה כלים שמדברים. אחד הכלים הכי חשובים זה הכרת תודה. מה זה הכרת תודה? בא אליי מתן עכשיו, מציע רעיון מטומטם. אני עכשיו בא לנשיא האוניברסיטה, אני אומר לו, אני אומר לו: "שמע, יש לי את הרעיון, תקשיב, האוניברסיטה שלנו הולכת להיות... זהו, אנחנו אוקספורד הבא!" הוא אומר לי: "אוקיי, מה הרעיון?" אני אומרת לו: "תקשיב, כיתה הפוכה. מה זה כיתה? תקשיב, אנחנו נקנה במסה גדולה סופר גלו, ניקח את כל הסטודנטים, נדביק אותם לתקרה ונלמד אותם הפוך. כל הידע יזרום להם למוח, אבל לך על הזמן, כולם גאונים!"
שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה: מסתכל עליי הנשיא, אומר לי: "אוקיי, שוץ מוחי, אתה צריך עזרה. כאילו, מה, מה הופ להדביק אותם? תגיד, מה אתה, החלקת על השכל?" בסדר, מצוין. פעם הבאה אני אבוא אליו עם רעיון חדש? לא, אין מצב.
הנה אפשרות שנייה: מסתכל עליי הנשיא, אומר לי: "אוז, וואו, תודה. אני לא מזדהה עם הרעיון שלך. בוא אני אשאל אותך שאלות. אולי נראה, אולי כן, אולי לא הבנתי נכון, אולי סתם צחקת, לא יודע. בוא, בוא נבדוק". בסדר, אבל נניח שהוא בדק ועשה בדיקה ושאל אותי וחשבנו. "תקשיב, לא רעיון טוב בעיניי, אבל סבבה. מה אכפת לי? באת ואמרת לי, באת ועלית רעיון". ובאותו יום בישיבת סגל הוא יכול לשבת עם כולם ולהגיד: "תקשיבו, עוז העלה בפניי, לא קיבלתי את הרעיון שלו, אבל... אבל תותח! כן, ואני רוצה להגיד לך תודה". עכשיו אני אבוא עם עוד רעיונות.
אגב, זה הכי קריטי שאני מביא לך ביקורת. אני בא אליך ואומר לך: "מתן, אתה יודע, בפודקאסט קצת הלחצת אותי". לא באמת, לא מלחיץ אותי בכלל, הבן אדם הכי לא מלחיץ, הכי כיפי, הכי זורם בעולם. אבל נניח, כן, אני אומר לך: "קצת לחצת אותי, או משהו היה חסר, הבעיה בהקלדה, אוזניות, לא, לא יודע מה, והערה שלי מטומטמת ולא רלוונטית". האם אתה מבין שקיבלת מתנה? ואם אתה תגיד לי תודה, אני אמשיך להביא.
עכשיו, אני לא יודע מה איתך, כשאני מקבל מתנה מחבר שלי, ומתנה מה זה גרועה, הביא לי מאפרה דקורטיבית ואני לא מעשן, אני לא אומר לו: "מה זה? מה זה המתנה הזאת?" קיבלת מתנה, אני אומר: "תודה". לא תשתמש בזה? הוא חשב עליך, כן, הוא הקדיש מהזמן שלו. האם אתה יודע להכיר לי תודה במקומות שאני מעביר עליך ביקורת?
אז אמרתי, מה ההבדל בין ביקורת לבין קיטורים? כששנייה אחרי, בביקורת, אני בא ואומר לך: "אוקיי, זה וזה צריך לתקן. בוא נחשוב מה עושים". ואז אנחנו חושבים על פתרון. ואגב, לפעמים אין פתרון, אז מעולה, בוא נלמד איך לחיות עם המצב.
אני, איך שאני רואה את זה, ביקורת זה אם בן אדם החליט לתת לך ביקורת, אז אחד משני דברים: או שהוא האמין שזה יתרום לך, או שהוא הניח שתוכל להתמודד עם זה גם. כלומר, בשני המקרים הוא האמין בך. נכון? וזה, אבל וזה תזכורת שצריך לעשות לעצמך כשאתה פוגש אותה. אני אומר לעובדים שלי תמיד, גם לסטודנטים שלי, גם למנהלים שאני עובד איתם, לכל דבר, אני תמיד אומר: יש שני משפטים, יש "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תוכיח לץ". שני משפטים מהמקורות. אני אומר: כשאתה לא מוכיח אותי, אתה חושב שאני לץ. כשאתה מוכיח אותי, אתה חושב שאני עמית. תודה שאתה סומך עליי.
אבל אני חוזר רגע להבדל בין ביקורת לבין קיטורים. אמרתי, כשעוברים ביקורת, הסימן שזה ביקורת שעוברים לתכלס, או איך משנים את המציאות, או איך חיים איתה. מי שמקטר עושה מה שנקרא רומינציה, העלאת גירה מנטלית. מה זה אומר? זה אומר שאתה שומע את אותו דבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הם מעלים גירה על ביקורות כי היא לא נועדה בשביל לשנות את המציאות, היא נועדה לצרכים אחרים. בטח.
א', כמו שאמרת, אתה פוגע בעיקר בעצמך גם בזה שאתה מעלה את הביקורת. ואז הוא קיבל לי את הקו מחשבה שלי. רגע, כשאתה מקטר, כשאתה עושה את הרומינציה, אתה אומר, אתה בעצם פוגע בעצמך כי אתה מחיה את המרמור. אתה פוגע בעצמך, וגם אתה יודע, יש לכל דבר יש מחירים ורווחים, אז גם שם יש רווח. פתאום להיות רלוונטי, פתאום...
למה אנשים עושים את זה? למה אנשים, אם זה כל כך פוגע גם בעצמם וגם בסביבה, עושים את זה? למה? מה הצורך? רלוונטיות, תשומת לב, קורבנות. אז זה המון דברים. זה להרגיש חכם כי כולם מטומטמים, הלקוח מטומטם, איזה אני חכם. זה לפעמים לצאת סחבק. לפעמים הדרך הכי טובה לדבר עם אתה זה שנינו מקטרים ביחד. תשים מקטרים, "אך החיים, וואלה קשה". כן, לגמרי. וששנינו מקטרים על כמה הממשלה דפוקה, שנינו מקטרים על כמה השמאל דפוק, הימין דפוק. שנינו מקטרים ביחד, זה יוצר חיבור. לא, זה לא. לא, זה לא. זה יוצר אשליה של חיבור.
לפעמים זה צורך להרגיש שאחרים לא בסדר, כי אז אני בסדר. יש המון המון צרכים, זה לא משנה. אני אומר: תשים לב ליד מי אתה נמצא. מי האנשים שאני מדבר איתם בעבודה? יש לנו מרצים כל היום מקטרים על הסטודנטים. אני לא מתקרב אליהם. חברים שלי זה חבר'ה שמה זה נהנים, מה זה בהכרת תודה, כי זה מדבק. יש לנו ממש מערכות נוירולוגיות. תמיד מדברים על תאי מראה, אבל זה לא רלוונטי. יש מערכות שלמות שתפקידם לחקות.
ואני אגיד בהקשר הזה, אתה יודע, זה... אגיד לך רק, יש אנשים שאומרים שאין גרוע מהמוות. אני תמיד אומר: מישהו שאומר שאין גרוע מהמוות לא העביר סדנת מנהיגות לרואי חשבון. אתה רואה קבוצה כזאתי נפולה. זה בדיוק זה. זאת אומרת, איזה אווירה אני בוחר להדביק את עצמי.
ודבר... לא, לא, חביבי, שאתה צריך עוד פעם, כי אתה רוצה שאני אדבר לך על זה. לא מה שאתה רוצה, אתה רוצה לכוון אותי. אתה רוצה שאני אגיד מה בראש שלך. באת להגיד משהו. אה, אוקיי. באתי להגיד ש... שזה בסוף הרבה עניין של פרופורציה. ולכן, לדוגמה, אחד הדברים שהכי יוצר הכרת תודה זה לעשות למען אחרים. אתה יודע, לא סתם לעשות למען אחרים, אחד הדברים הכי חשובים לאושר שלנו. אני תמיד, אתה יודע, יש לי אפשרות: או מזמינים לי איזה הרצאה בחברת הייטק, או ללכת לעשות איזה התנדבות עם נוער בסיכון. תמיד אלך לנוער בסיכון. אני אגיד בכנות, לא, זה לא. אני אגיד שזה מסיבה אגואיסטית, באמת אגואיסטית. פשוט יודע שזה יעשה אותי יותר מאושר, כי זה יוצר את הכרת תודה, יוצר תחושת מסוגלות. הנה, אני יכול לפעול, אני יכול לעשות. וזה יוצר פרופורציה.
אתה התחלת את כל השיחה הזאתי עם הבחור שלך. עכשיו, בוא נניח הנחה: איך שמגיע הבחור הזה, מתן אומר לעצמו: "וואלה, איזה הזדמנות! שיחקתי אותה! היה שווה לי את כל היום הזה". סבי עליו השלום, סבא חיים גוטרמן, היה לו משפט שהיה אומר. הוא אמר: "אלוהים שולח בשבילנו את הקבצנים. לא תמיד אנחנו מבינים את זה, אבל הוא שולח אותם בשבילנו". הוא היה אדם דתי, אני אדם חילוני, ואני מסכים איתו. זאת אומרת, תאר לעצמך שמתן היה אומר לעצמו, או אבא של מתן: "הופה, איזה הזדמנות! שים לב, אני בא ממקום אגואיסטי, לא אלטרואיסטי. וואו, שיחקתי אותה! תגיד, תגיד, מה הטלפון שלך? עזוב אותך, אני פה עם הילדים. עזוב אותך, כסף לא כסף, עזוב. בוא ניפגש אחר כך, בוא נשב ביחד, נשתה משהו, אני אזמין אותך עליי".
ואז הוא יושב, אומר: "רגע, רגע, רגע, מה התקלקל בחיים שלו בעצם? משהו שמתקלקל בסיפור שסיפרת. מה התקלקל? התמוטטות נפשית? פעמים? איזה דברים נפשיים? היה איזה מערכות יחסים? המקרה אורייני? בוא נבדוק מה לא בסדר, ובוא נבדוק איך אני יכול לעזור בקטנה. בוא ניפגש בשקט פעם בשבוע, 20 דקות, נשב ביחד, נשתה, נדבר על הימים שלנו, פעם איזה כיף היה. ואני אבדוק מה אתה צריך. ואם יש לך בעיה כלכלית, עזוב כסף, מי אני יכול לשדך אותך שעוזר לך, שילווה אותך בדבר הזה? ואם יש לך בעיה נפשית, וואלה, אולי אתה לא מטופל? הרי לא מספיק ללכת לאיזה כדור ובזה נגמר העניין. יש מלא מסגרות שמתנדבים שעוזרים. בוא נראה איך אפשר לעשות את זה. אולי אתה מאוד לבד? אולי אני יכול לשדך לך מישהו?"
אני אומר לך, אחד הדברים הכי משמעותיים להכרת תודה של אבא שלך, שלך, אם הוא עושה את הדבר הזה, זה זה זה זה. כי בעצם הבן אדם הזה שהגיע לכם לבית קפה בא לתת לכם מתנה. א' ממש.
אתה יודע, אבא שלי, אני מאוד גאה בו, גדל... דיברנו בהתחלה על הסיור הזה שעשיתם בהודו. איך קראת לזה? סיור "ליטי טורס". אגב, שהמאזינים ירשמו, אתם בדרום אמריקה, אתם בהודו, אתם באפריקה, חפשו "ליטי טורס". התרומה של זה לקהילה היא אדירה, וזה באמת כל כך משמח. זה לא איזה סיור מגעיל כזה, סיור אופטימי.
טוב, תשמע, אני הייתי בסרי לנקה לא מזמן, בפברואר. ואתה יודע, אתה עובר את הסיור הזה בלי שיהיה סיור, ואתה ממרמר כבר בסרי לנקה. בזמנו, בקושי אפשר להגיע בגלל המשבר. לא, לא, כן, אני לא יודע, אני הייתי זה אחרי והכל היה בסדר. אבל אתה באמת רואה את האנשים האלה שגרים בפחונים, והם הכי שמחים, הם הכי מחייכים. מחלון הנייד. ואתה אומר: "וואו, אנחנו, אנחנו הולכים ברחובות ואנחנו לא מחייכים אחד לשני". וזה קטע, זה מאוד מורגש.
אגב, למה? למה? מה? תקשיב, אני... דיברנו לפני זה, שאל אותך: "תגיד, איפה חונים פה באזור?" ואז אמרת לי: "עזוב אותך, עוז, אני בא באופניים. מה אתה, את מי מצאת לשאול?" אבל אני נוסע במכונית, אני הרבה במכונית, מאוד אוהב את זה, דרך אגב. שומע ספרים, עושה שיחות טלפון, טאנג. אני אוהב להסתכל ימינה שמאלה בפקק. כולם עם פנים פוסות. שוב, זה כמו הבסדר, יחף, חת, קמצנים. כאילו, אתם נוסעים כרגע ברכב, אתם על קורסה, במזגן. אתם יכולים לשים איזה תוכנית שבא לכם. אתם יכולים להזמין כל פודקאסט, כל נושא, כל להקה בעולם יכולה לבוא אליכם לנגן אצלכם ברכב. באמת.
עכשיו, מה קורה? לחייך זה הרגל. זאת אומרת, זה הרגל שיש לו פידבק חוזר למוח. ופה אני לא אכנס, יש פה מחקרים כאלה יפים, אבל אני לא אכנס, כי אתה תמיד אומר לי: "עזוב אותך ממחקרים". אז המחקרים האלה מראים בצורה ברורה: אם מתן הולך בעולם עם חיוך, מתן יותר מאושר. נכון? מכיר את זה? אמא שלי הייתה אומרת לי פעם: "אם אתה מבואס, תחייך בכוח עד שזה כאילו ידביק אותך". אני אומר, זה כל ההרגל. זה כמו ההרגל של הכרת תודה, זה כמו הרגל של שלושים, זה כמו הרגל של להגיד תודה. זה בדיוק ההרגלים האלה שאנחנו צריכים לבנות, לא חשיבה תיאורטית, לבנות את זה בצוות שלנו.
אתה מכיר מנהלים שאומרים: "דלתי תמיד פתוחה", רק אף אחד לא נכנס. מה זה עוצר? זאת אומרת, אם אתה אומר: "דלתי תמיד פתוחה", ואנשים לא נכנסים לספר לך מה אפשר לעשות יותר טוב, אתה לא יודע להכיר תודה לביקורת. זאת הסיבה. יפה.
אז התחלתי להגיד שאמרת שחסר בית, ההומלס הזה שבא אליך, הוא שליח של אלוהים. נכון? אז במליצה כמובן, לא לא אדם מאמין. אז ישב... אז אתה יודע, ישבנו במש... אבא שלי גדל בשכונת שפיר. אבא שלי בדיוק כמו האנשים שהיית בסיור שלהם בהודו. הוא גדל בשכונת שפירה בחדר אחד, עם בלי אבא. אבא שלו מת שהוא היה תינוק. אמא שמנקה בתים בשביל להתפרנס, ועוד שלושה אחים בחדר אחד. ואני לא חושב שאבא שלי מתנהל בעולם עם הרבה הכרת תודה, אבל מעניין. ואבא שלי בן אדם, אחרי זה אפשר לקרוא לו מאמין. אז מעניין אם זה היה שליח, השליח הזה שהיה אמור להזכיר לאבא שלי, כמו שהוא הזכיר לנו לכולנו בשולחן. אז מהבחינה הזאת זה כזה עושה איזשהו חיבור של הכל.
בא לי להגיד ברמה הפרקטית אולי יותר. דיברנו הרבה על עבודה עם ארגונים, אז נזכרתי שעבדתי לפני כמה חודשים עם איזה ארגון גדול, וזה היה דווקא דבר די מצחיק. כי הם הביאו אותי והם לא ידעו כל כך מה הם רוצים שיהיה, אבל הם רצו שאני אעשה איתם תהליך של כמה שבועות. תהליך סביב מה? התפתחות אישית, נקרא לזה. וואלה. כלומר, עשית כמו מין אימון אישי כזה למנהלים. זה היה קבוצה של 50 אנשים מכל מיני חלקים שונים בתוך הארגון. והם כאילו אמרו לי כל מיני דברים שהם רוצים שיקרו. אמרתי להם: "חבר'ה, תשמעו, אם אני עובד עם 50 אנשים, הם אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני, אני לא יכול להחליט מראש מה יהיה. בוא נגלה מה הם, מה הם רוצים, למה הם מוכנים".
אז ישבנו במפגש הראשון והיה לנו איזה שיחה, וקצת שאלתי אותם מה השאיפות, כי זה תהליך שכבר קורה גם לדיי אוד לפניי. ואז אמרתי בסוף: "בוא נעשה ככה. אנחנו נעשה עכשיו עד המפגש הבא תהליך שאתם כותבים כל יום". ונתתי להם כזה כל מיני נקודות להתבונן בהם. ואחד מהם היה באמת להוסיף את ההוקרה תודה. והדבר השני שקורה בעצם אולי בצורה טבעית, זה כשאתה כותב, אתה שם לב למה קורה לך בחיים. אז גם אם אתה לא כותב את ההוקרה תודה, אתה נכנס לסטייט אוף מיינד הזה כשאתה מתחיל להיות ברפלקטור לך בחיים. היה קצת גלגולי עיניים, מכירים את זה? "כבר יש דברים כאלה, ניסיתי את זה, זה לא". בסופו של דבר, אחרי שנגמר התהליך, כמה שבועות אחרי זה, שהם עברו כל מיני דברים מאוד מיוחדים, הם אמרו: "תשמע, הכתיבה הזאת, לשים לב הזה, ממש עשה לי משהו".
אז אני נראה לי אומר את זה לסיכום, כי אני חושב ששנינו יכולים לעשות דברים מאוד מאוד פשוטים יום יום. ואם תכתוב לעצמך את ההוקרה תודה הזאת, תגיד תודה על משהו, תשים לב למה שקורה, זה הולך דרך ארוכה.
אני כל כך מזדהה עם מה שאתה אומר. יש הרצאה שאני מעביר לארגונים, אחת ההרצאות נקראת "מדי האושר", הופעה מצחיקה על מה שחשוב באמת. ואני עוסק איתם בין היתר בהכרת תודה. ואני תמיד נותן להם תרגולים, תלוי בקהל. יש תרגולים למנהלים של "דלתי תמיד פתוחה", כמה נכנסים, כמה מביאים לך ביקורת. אם אתה לא שואב את הביקורת, הדברים הקטנטנים שדיברנו עליהם, על האווירה שאני מייצר, על הכרת תודה וכתיבה של הכרת תודה, על איך עושים הכרת תודה לעובדים, לא דיברנו על זה כאן, על יחס אוסדה, יחס בין מחמאות לביקורת. אני אוהב לעשות פולו אפ. אתה יודע, כולה אתה מדבר איתם שעה כמעט. כל אחד מישם משהו, וכמעט כל אחד כשאתה בודק, אתה מגלה כמה זה קל. דווקא בגלל שכמו שאמרתי, זה לא איזה תפיסה עקרונית, אלא זה פשוט תרגול יומיומי. כך תתחיל, בסוף אותך, כך תתחיל את התרגול, והדברים האלה משתנים לבד. זה היופי של זה.
אפשר להגיד על זה שזה חשיבה במונחים פסיכולוגיים, שחשיבה פרוצדורלית ולא דקלרטיבית. זאת אומרת, זה לא איזה ידע שאני יכול ללמד אותך בשיעור היסטוריה. זה כמו... זה אותם אזורים שקשורים נגיד לנהיגה באופניים. חוויה על אופניים, חוויתי. זה אזורים שהם כמעט אוטומטיים, אתה לא מודע לזה שגם עומדים. והיופי בדבר הזה של הכרת תודה, אתה רוצה שילדים שלך יהיו מאושרים? אתה רוצה ארגון עם אנשים מאושרים? אתה יודע כמה חברות משקיעות בזה שאנשים יהיו מאושרים בארגון, ערבי חברה ואומנים ו... אבל זה הרגלים, וזה הרגלים פשוטים.
אתה שואל הורים מה הם רוצים? אתה יודע, יש מחקר אמריקאי שמבקשים מהורים להשלים את המשפט "I want my child to..." ב-90% עונים "happy". עוד 10% עונים "sleep", אבל זה כבר בעיה אחרת שלא קשורה לזה. אני תמיד אומר להם שני דברים: "You first". שתי מילים. לא תמצא ילד מאושר לזוג הורים ללים. וכל כך קל לייצר את זה בבית, ההרגלים האלה של הכרת תודה.
כן, אז אם אתה חותר לסיום, נראה לי הכי ראוי שאני אסיים ולהגיד לך תודה. להגיד שממש כיף להתראיין אצלך. כן, תודה שבאת. כבר בוא, בוא נלך עם זה עד הסוף. תודה לכל מי שמאזין, שבוחר להאזין, בוחר לרצות לשמוע את מה שיש לעוז או לי להגיד. זה ממש לא מובן מאליו. מי שמשתף, מי שרק לוקח זמן ומתנסה ורוצה להפוך להיות אדם טוב. כלום לא מובן מאליו. תודה, תודה לך. זהו ליום אהובים. כיף שנשארתם עד סוף הפרק. קווה שנהניתם בשיחה שלי עם עוז. כרגיל, אגיד שאם כן, אנא מכם, תחלקו את הפרק הזה, גם אם זה עוד בן אדם אחד, שנמשיך להביא יותר חופש, רפואה ורבנות לתוך העולם הזה. שיהיה שבוע נהדר ולהתראות בשבוע הבא.