חג הפורים - סיפור המגילה מהזווית של המן הרשע! הרב שניאור אשכנזי

הרעיון שנגיד היום יקים אותנו מהכיסא. הרעיון שנגיד היום יגרום לנו להתחיל להגשים חלומות. ובעזרת השם בעוד שנה בערב פורים נסתכל אחורה ונוכל לומר: "היום הזה הביא אותי להישגים גדולים."

איך המן נרדם בשמירה? איך הנוכל הגדול מכולם? החשדן הגדול בכולם, האדם שלא הפסיק לתכמן ולסבך. איך האדם הזה נרדם בשמירה בדקה ה-99? וח? איך הוא לא מבין מה אסתר זוממת? איך זה ייתכן? אדם כל כך חכם, כל כך מתוכנן, כל כך אסטרטגי, בדקה ה-99 וחסר לו ליטול את המושחות ולהפוך לו את את הגזירה שהוא תכנן כל כך הרבה זמן. איך הוא נרדם בשמירה? איך הוא לא שאל את עצמו מה אסתר מתכננת? מה קרה לשטקנית שפתאום פתחה את הפה?

חמש שנים אסתר נמצאת בארמון המלך, משנת שבע למולכו עד שנת 12 למולכו. ארבע שנים משנת מהמשתה ש מהמשתה שזרקו את ושתי. ארבע שנים מחפשים למלך מלכה. ומשנת שבע עד שנת 12, מאז ושתי, אסתר חמש שנים בארמון. המן מסתובב שם, הוא משנה למלך, הוא מכיר את כל האינטריגות, הוא מכיר כל מה שהולך וחדרי חדרים. המלכה היא שתקנית, היא לא מדברת, היא לא הגידה את עמה ואת מולדתה. היא לא מספרת על עצמה שום דבר. אף אחד לא יודע כלום על החיים שלה. היא לא מתערבת בענייני המלוכה. היא לא מלכה כזו כנראה כמו שהייתה ושתי. מעורבת, מוכרת, ידינית, כלום. היא חיה את החיים שלה בשקט, בעצניה, באסתר. היא לא מוציאה מילה. לא יודעים אפילו את שם ההורים שלה. לא יודעים איפה היא באה.

אגב, איך זה אפשרי? כתוב במפרשים, הרי היא גדלה בבית של מרדכי היהודי. אז מה פירוש "לא הגידה אסתר את מוצא מולדתה"? אסתר אמרה לאחשוורוש: "אני לא יודעת, אני מאומצת. מרדכי אומר שאני דודה שלו. אני לא יודעת, אני לא יודעת אם הוא אומר את האמת. אולי הוא הביא אותי מאומה אחרת ורק בשביל הרגשה טובה הוא אומר שאני מהמשפחה שלו." אז אסתר לא יודעת, אסתר אפילו לא אומרת את מי.

והנה רק פורצת הגזירה בי"ג בניסן, הכל קורה מהר מאוד ופתאום אסתר נכנסת לפעולה. שלושה ימים תענית ומיד אחר כך היא ניגשת אל המלך ומארגנת משתה אחד ומשתה שני. המן לא שואל את עצמו מה קרה לאסתר? מה מעיר אותה זה הרי? לא שחלפו שנים מאז הגזירה שהוא יכול לומר "לא אכפת לה". חלפו מהגזירה ימים ספורים. הגזירה הייתה בערב פסח, שלושה ימים מצום ואסתר נכנסת לפעולה. אז הכל קרה מאוד מהר. אז האמן שהוא כל כך דרוך, שהוא כל כך מרוכז בהפקה של הגזירה להוציא אותה על ידי פועל. המן הוא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה: "מה מעיר את המלכה מהשינה?" איך זה ייתכן? שאלה עצומה. שאלה בפשט שכל אחד אמור לשאול את עצמו.

ראיתי פעם פירוש חריף מאוד מדמורי פולין. אינני יודע בדיוק מה מה המקור של הדרשה הזו, אבל הוא אומר כזה ורט עוקצני כזה, הסבר נכון בחיים וזה הסבר שמעמיד אותנו מחדש, מעמיד אותנו מול עצמנו. אסתר שותלת מילה אחת שמרדימה את המן. אסתר שותלת מילה אחת שנותנת תחושה שהיא בטלנית ושהיא מהאנשים של המלך, מאנשים של המן, וזה מרדים אותו לגמרי. אסתר מארגנת את המשתה הראשון. המלך והמן באים והמשתה טוב והאוירה מתחממת ולא רואים על המלך שהוא לא קרא לזה 30 יום. להפך, נוצרת קרבה ונוצרת פתיחות. והמן מחכה, כמו שהחשוורוש מחכה, שאסתר תגיד מה היא רוצה. אם השתקנית הזו עושה משתה, כנראה שהיא רוצה משהו. היא מבקשת משהו. ואז אסתר מדהימה אותם ואומרת: "יבוא המלך והמן מחר אל המשתה אשר עשה אליהם." ומחר עסק את דבר המלך. אסתר דחיינית, אסתר מפספסת הזדמנות שיש לה. היא הייתה יכולה עכשיו להניח את הדברים על השולחן ולהגיד מה היא רוצה. אסתר לא ממהרת. אם זה הצליח, אז יאללה, בוא נשתה גם מחר. שתינו היום ונהננו, בוא נשתה גם מחר. גם מחר לא נעשה שום דבר, גם מחר נבטל את היום.

המילה הזו "מחר" היא זו שמבלבלת את המן. כי יהודי לא עושה "מחר". יהודי עושה "היום". יהודי אומר "משיח עכשיו". משיחו. יהודי לא אומר "משיח מחר". מחר מי אומר? עמלק. כשהוא רוצה להרגיע אותם את הערב רב מה הוא אומר? "חג להשם מחר". מה פתאום? מחר צריך לעשות היום חג. למה מחר? מצווה הבאה לידך אל תח מצד. אבל אהרון מדבר עם עם העמלק בשפה של סתרא אחר. מדברת מחר לא היום. כשהמן שומע שהאסתר היא מהחבר'ה שלה, "מחר" לא מהחבר'ה שלה "היום", הוא אומר: "אפשר להירגע, היא בטלנית, היא משלנו, היא לא ממהרת לשום מקום, היא אצלה העולם הזה זה חגיגה אחת גדולה, היא היא לא מחפשת להשיג שום דבר, אין לה משמעות לחיים, אין לה משמעות לרגע, היא לא מאבדת, היא לא מבינה את הערך של איבוד זמן."

אסתר היא יודעת את זה מראש והיא חושבת בראש של הקליפה, בראש של העמלק. היא שותלת לו שלוש אותיות "מחר" כדי להרגיע אותו ולהגיד: "אני כביכול משלכם." ואז הוא נותן לה את המרחב כדי לקבל מחר את המשתה השני. וככה היא יכולה לעשות את מה שהיא רוצה, להפיל את המן ולהפוך את הגזירה.

וכאן בשלוש אותיות האלה של ה"מחר" אנחנו נכנסים לעומק העומקים של קליפת עמלק. אנחנו נכנסים בעצם ליצר הרע הכי מסוכן. אם אנחנו נעשה חשבון נפש, למה אנחנו לא מגשימים את מה שאנחנו רוצים? למה אנחנו לא חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות? מגיע ראש השנה, מגיע יום הכיפורים, עשרת ימי תשובה, שמחת תורה. יהודי מתעורר, יהודי מקבל על עצמו, יהודי מבטיח, מתחייב, שהשנה הזו תהיה אחרת לגמרי. ואז חולפת שנה ואתה מסתכל אחורה ואתה אומר: "שום דבר לא השתנה." מה הסיבה שאנחנו חיים את אותם חיים? במקום לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות? חס ושלום כפירה, חס ושלום חוסר אמונה, רוע שיש בנו. לא. אף אחד מאיתנו הוא לא רע ואף אחד מאיתנו הוא לא כופר ואף אחד מאיתנו. דבר אחד, היצר הרע שכי מתוחכם זה יצר הרע של דחיינות שאומר: "יש זמן." בוודאי. אתה רוצה להתחיל ללמוד ש"ס, אתה רוצה להתחיל ללמוד רמב"ם, אתה רוצה להתחיל לקום מוקדם, אתה רוצה להתחיל להתרכז בתפילה, אתה רוצה להתחיל להיות בעל טוב, את רוצה להתחיל להיות אישה טובה? בטח ברור, זה הכי חשוב מהכל. אין דבר יותר חשוב. אבל היום אין לך זמן לזה. תתחיל עם זה מחר. תקום עוד חמש דקות מהמיטה, תדחה את השיעור ב-20 דקות, תתחיל את הטלפון לחברות, אתה תעשה מחר. והמחר מתכבץ למחר ומתכבץ למחר וכל החיים חולפים.

להבין את העניין הזה מעומק. בואו ניכנס לשאלת השאלות של סוף השבוע הזה. מה היא קליפת עמלק? מה אנחנו מתכוונים יהודים בכזאת רצינות? מצווה דאורייתא אסור לפספס מילה אחת אות אחת מקריאת עמלק. ואתה שואל את עצמך: "תגיד, מה אנחנו עושים צחוק? אם אנחנו מקיימים איזה הלכה שלף אחד אין מושג מהמשמעות שלה? מה לוחמים נגד עמלק?" איזה עמלק? קודם כל איננו יודעים מי זה עמלק. איננו יודעים מי יבלבל את האומות. אנחנו לא יודעים מי הצאצאים של המלק. זה קודם כל. גם אם היינו יודעים, גם אם היינו תופסים את המלק בעצמו או את המן הגדול בעצמו, אסור לנו לעשות איתו שום דבר. כן, עד ישראל תקיפה משחקיית המלק זה מהמצוות שיעויות במלך. אז אז מה כל העניין הזה? התאספנו בשביל מה? בשביל ללחום את המלחמה הקודמת? מתקצצים לבית הכנסת ומוכים את המלק ומתרגזים ומה עושים עם הכעס הזה? הולכים לאכול קוגל. יכול להיות דבר כזה? יכול להיות שאנחנו עושים עניין שלם של כאילו עניין שלם שכולו מסגרת, כולו משחק, אבל אין בו שום מהות, אין בו שום תוכן.

מה העניין הזה של מחיית עמלק? זה גם בקריאת התורה וגם במחיית עמלק בפועל בבית הכנסת מקיימים שכירה לעשייה וגם כל יום מחדש "זכור את אשר עשה לך עמלק ודרך בצאתכם ממצרים". מה? מה אנחנו משמרים? שנאה שלא קיימת, שנאה שאין לה שום ביטוי. מה הרעיון הזה? כל אחד אמור לשאול את עצמו מה מה התיוב לאמלק? בכלל זה גם לא הופי היהודי. כי אנחנו שכחנו את כל אויבנו. אנחנו כביכול לא סלחנו אבל לא כועסים על פרעה. ואדרבה, צריכים לזכור לו אפילו את הקבלת פנים שהוא נתן ליעקב ובניו במצרים. אנחנו לא כועסים על המואבים ולא כועסים על האמונים. אנחנו נמשכנו הלאה. אויב אחד ויחיד דווקא לא לא שלחנו. מה הוא המלק הזה? בסך הכל ההתקלות איתו נמשכה התקלות קצרה. זה לא פרעה שסבלנו ממנו 200 שנה או לפחות 86 שנים. זה לא אויבים אחרים שהיה לנו איתם פלישתים מלחמות אחרות. הם מהמונים אוהבים שכל החיים בארץ היו מלחמות בלתי פוסקות איתן. אם המלק הייתה התקלות אחת, אחר כך הייתה עוד התקלות קצרה במי דוד המלך. זה לא יהיה ברכי מסוכן לנו. ודווקא לא אנחנו לא שוכחים וזכור את אשר עשה לך עמלק אשר קורחה בדרך. מה הנקודה פה?

אז ההסבר הפשוט וכמה למה זה אהוב אפילו לחזור את זה עכשיו בערב פורים כשוב אנחנו רואים ברוך השם את המלחמה של העולם נגד האויב העמלקי ש אם אפשר איכשהו לסמן אותו הוא יושב היום באיראן. הפשט הפשט הפשוט מה זה קליפת עמלק? זה שנאה שלמעלה מטעם ודעת. אנחנו צריכים לזכור שיש בעולם שנאה של הגוי ליהודי שאי אפשר לרפא אותה. היא לא רציונלית, היא לא הגיונית, היא פשוט איש צר ואויב. המן הרשע הזה אין מקום בעולם גם לנו וגם להם. עמלק מרגיש, המן מרגיש שכשעם ישראל קיים זה מסתיר לו את השמש. אין מקום לאמונה שלו, אין מקום למציאות שלו כשאנחנו קיימים. ולכן התורה כל כך מעריכה בלשון שלה על גבי עמלק אשר קורחה בדרך. וזה נבח ואתה עייף ויגיע ולא יראה אלוקים. מה התורה כל כך מעריכה? אומר הברבנאל, אומר אומר אומר הם המלבים יותר מאוחר. כתוב במפרשים בכל הדורות רעיון מיוחד ביותר. התורה רוצה לומר לעמלק לא הייתה שום סיבה לשנוא אותנו. אין שום סיבה הגיונית סבירה לשנאה של המלק. נו? למה מלחמות פורצות? מלחמה פורצת מפחד. כי צד אחד פוחד מהעוצמה של הצד השני. הוא פוחד מהדת שיש לצד השני. הוא פוחד מהנכסים שיש לצד השני, מההתעצמות הצבאית שיש לצד השני. אז הוא מקדים רפואה על מכה או משיב על הפחד ויוצא למלחמה. אבל במקרה של עמלק לא היה שום דבר מהסיבות האלה. אשר כורחה בדרך. היינו בדרך, עוד לא הגענו לארץ, לא היו לנו נכסים, לא אימנו על אף אחד מהאויבים מסביב בכלל. עמלק היה בדרך, בכלל לא פגש את עמלק. עמלק הגיע מהצד השני של המדבר, לא עברנו לידו. זה לא תגיד מואב שאל תצר את מואב, עברנו מסביב בלק חשש. אה הם האמורים, הם הארצות שעברנו לידם. את המלק לא פגשנו, לא ראינו. אין לנו שום עסק איתו, הוא בא מהצד השני של המדבר. היית בדרך, לא פגשת אותו ואתה עייף בידיה, היית חלש, לא היו לך נכסים, לא היה לך עצב, לא היה לך נשק, לא היה לך טילים, לא היה לך נשק גרעיני, כלום. יצאת ממצרים אחי 200 שנות עבדות ולא יראה אלוקים. אפילו תורה עוד לא הייתה. לא הייתה לך דת שהיחדה אותך שהצד השני יכול להגיד אולי הדת הזאת מסוכנת לנו. לא היה שום סיבה למלק לבוא ולהתחיל איתך. אז למה הוא בא? צר באויב כי צוררים הם. לכן כתוב לגבי המדיינים, עמלק ומדיין, האומות הגדולות לא מצאו מקום כשעם ישראל בעולם. הם הרגישו חלולים ונבובים כשעם ישראל נמצא בעולם. איך הגמרא אומרת שהשנאה של אחשוורוש והמן זה כמו בעל גבעה ובעל חרית? מה זה בעל חרית? הרבי הסביר פעם שהחשברוש הרגיש עם ישראל כמו גבעה, איזשהיא תופעה מוזרה שהוא לא מבין אותה בדיוק. תופסים לו מקום, הוא לא מבין חוקים אחרים, דת אחרת, הוא לא בדיוק הבין מה הם רוצים. אבל המלק העמוק, המלק הרגיש, המלק החכם, עמלק שהוא נכד, שהוא בן דוד שלנו, נכד של עשו, נכד של אליפז. עמלק הרגיש חריץ, הרגיש חלל כשהוא ראה את מרדכי היהודי. עמלק הרגיש צער ואויב. הוא הרגיש שכל הדימוי העצמי, כל הגאווה המזויפת שהוא בנה, אין לה שום מקום מול העדינות, מול המוסר, מול האמונה האמיתית של אברהם אבינו, מול ה הדמות האמיתית של מרדכי היהודי, מרדכי בדורו כשה כמשה בדורו.

אז זה הפשט. הפשט בפשטות למה צריכים לשנוא את עמלק? כדי להיות דרוכים נגד אותו אויב היום. אנחנו הנמשל ברור מול העיניים. אתה חושב על הסיפור האיראני, זה הרי פשוט עמלק מודרני. מה יש להם מאיתנו? אין לנו גבול איתם, לא פגשנו אותם, לא לקחנו מהם כלום, אנחנו לא מאיימים עליהם. מה הם רוצים איתנו? הם הולכים אל המוות, הם הולכים אל הסוף שלהם. אם זה לא היה היום, זה עוד חודש, עוד שנה, אבל הם הולכים אל הסוף שלהם. הכל בשביל מה? בשביל להשיג נשק גרעיני על מדינה שנמצאת מצד השני של המזרח התיכון. זה מה שאומרת התורה. אנחנו צריכים להבין שיש בעולם שנאה שאי אפשר לרפא אותה. שנאה כזאת רק מחות עמכם, רק לסלק אותם מעל פני האדמה. כי כל זמן שאנחנו קיימים, הם לא ישנו בלילה. אז זה הפשט הפשוט.

אבל אנחנו רוצים להיכנס כמובן בעורב הדברים, בפנימיות הדברים, למשמעות הפנימית של המלק. מה המלק הזה רוצה? אומרת לנו התורה וזה כתוב בכל הספרים, כולם יודעים מי שיש בסגנו אשר קורחה בדרך. עמלק זה מי שמקרר. עמלק זה אותה חוצפה שלמעלה מטעם ודעת שיראו את כל הניסים ואת כל הנפלאות והוא יבוא וינעץ חורבן שנאה מהותית. כל זמן שהוא קיים אין השם שלם. שנאה מהותית לקדושה, שנאה מהותית לכבודו של הקדוש ברוך הוא. ולכן כל מה שהוא עושה הדרב שלו זה זה לראות סחור בבלון, להוציא את ההתלהבות, להוציא את החשק, להוציא את השמחה בעבודת השם. איך הוא עושה את זה? הוא יבוא ויגיד: "אין אלוקים." אנחנו רואים לעיניים, רואים את הניסים, רואים איך שבדיוק בחודש אדר מגיע המולך מאוד ובעת קוש מגיע הטראמפ הזה. זכור לתום והוא הולך ולצעוק. תלו עליו בדיוק בחודש אדר, בדיוק ב-ז' אדר. רואים את אותם הדברים. אז מה המלק יגיד? אל המלק עושה דבר הרבה יותר פשוט. הוא אומר: "חג להשם מחר." מה מה בסדר? מה אתה מתנהג? תתחיל מחר. כתוב בספרים שזה הפירוש "ראשית גויים עמלק". ואחרי דובד. "ראשית גויים עמלק". ראשי תיבות: רגע הקרירות של עמלק. הפטנט של עמלק זה להגיד: "רק רגע." בסדר, אז תשכח עוד חמש דקות במיטה, עוד חמש דקות בטלפון, עוד חמש דקות תרים טלפון לחברותא שאתה רוצה להתחיל ללמוד איתו מחר חסידות לפני התפילה. זה לא חייב להיות הרגע הקרירות של עמלק. איך היא עובדת? כתוב בספרים עמלק מלשון מניקה, מפריד בין הראש ללב. איך הוא מפריד בין ה א בין מה שאנחנו מבינים בראש כדי להפסיק את ההתלהבות, להפסיק בין הראש ללב. איך הוא מולק אותנו? מולק את ההתלהבות שלנו. איך? בצורה מאוד פשוטה. בחיינות. "רק רגע." וזה נשק מאוד מאוד מסוכן כי אנחנו לא מזהים את העמלקיות שמאחוריו. אנחנו לא מזים מזהים את העמלק שבא בתחפוסת. אם העמלק היה בא כמו גבר, היה באמת באומץ ואומר: "חס ושלום, אין ריבון שלנו חס ושלום. לא הייתה תורה מסיני." אז היינו מבינים שנמצא פה היצר הרע מאחורינו, צריך להתענם ממנו. אבל שהוא בא ואומר: "רק רגע," הוא נתפס כידיד, הוא נתפס כמישהו שדואג לך. בפרט מה שאנחנו יודעים היום מהצד הפסיכולוגי, שהדחיינות היא באמת מחלה נוראה. היא לא רק מחלה של עצלות, מחלה של יצר הרע. היצר הרע נתפס על עצב מאוד מאוד מסוכן. הדחיינות היא סוג של חרדה. מה אנחנו דוחים? אנחנו דוחים את מה שחשוב לנו באמת. תקשיב למה שאתה דוחה ותדע מה אתה רוצה לעשות בחיים. כי הדחיינות מעידה על הפחד שלנו להתחיל. הפחד שלא נעשה את זה מספיק טוב. הפחד ש שלא נפטיע, שלא נצטיין. הפחד שאולי נעשה את זה ונראה שזה לא כצעקתה. הדחיינות יושבת על מה שהכי חשוב לנו בחיים. ולכן המלק מתלבש דווקא לנקודה הזאת, על אותו מקום שנמצא אני העצמי שם ואומר: "רק רגע, מחר, מחרותיים." וקשה מאוד לזהות אותו. ולכן אנחנו עומדים ומוכים את המלק. את מה אנחנו מוכים? את אותה קליפת "רק רגע". את אותה קליפה של "מחר".

נחזור לאסתר המלכה. אסתר מדברת עם המלק בשפה שהוא מדבר. היא היא נוטלת את החנית מיד המצרי להכותו. היא משתמשת עם נברית בר. היא משתמשת בנשק של המלק בעצמו. היא אומרת לאחשוורוש: "מחר." נו, אם את אומרת "מחר", אז אז אז המן נרגע. "את משלנו. את לא משל עם ישראל, כי עם ישראל לא אומר מחר. עם ישראל אומר היום. אתה רוצה לעשות משהו טוב? ברוח קודשך אל תיקח ממנו." אמרו חסידים: "מה זה ברוח קודשך אל תיקח ממנו?" כשיש ליהודי התעוררות, אל תיקח אותה ממנו. אל תיתן לה לחלוף בלא כלום. אל תיתן לי להגיד מחר. תשאיר אותי עם התעוררות הזאת שהיא תניע אותי למעשה בפועל, שלא יהיה פער בין הראש ללב, אלא הראש ינהל את הלב. שתבוא לידי התעוררות רגשית. והתעוררות הרגשית תבוא על ידי פועל רמש.

אני ראיתי בעיניים מה יהודי יכול לפעול כשהוא אומר "היום" ולא "מחר". לפני א זה היה בקיץ לא אחרון אלא שלפניו. אני תורה אם זה היה שלפניו או שלפני פניו. תדמה לי שזה היה לפני שנה וחצי. מסרתי שיעור בראשון לציון כרגיל כמו כל יום ראשון ומסתיים השיעור. ניגש בחור שלא הכרתי והוא אומר לי בחור חבדק אבל לא הכרתי אותו והוא אומר לי הרב יש לי הזמנה בשבילך. הזמנה. הוא היה נראה צעיר מדי בשביל הזמנה לחתונה. הוא מוציא מהכיס הזמנה. אני פותח את המעטפה. הזמנה לחגיגת סיום הש"ס. בחור שלפי המראה בחור עובד לא נראה בחור שבא מהישיבה. מסיים את הש"ס. הדהמתי. אני אומר לו: "מה עשית?" הוא אומר לי: "זה בזכותך כי לפני שנה ורבע בערב שבועות שמעתי ממך שיעור שטלטל אותי. שיעור שדיבר דבר אליי ואמרתי: 'קום ותעשה משהו.' ומאז אני לומד כל יום שבעה דפי גמרא. שבעה דפי." בחור עובד, בין הטלפונים, בין השליחויות, בין הריצות, בין הזה לזה. הוא פותח גמרא קטנה ושבעה דפי גמרא ליום וסיים את הש"ס בשנה ורבע. והוא אומר לי: "זה בזכות רעיון ששמעתי ממך מרב שועס וקמתי ועשיתי את זה באותו הרגע." והרעיון הוא רעיון כביר. איך מוכים את המלק? מה זה ההפך מהמלק? אם המלק זה הבחיינות, זה עוד רגע, מחר, מחרותיים. מה זה ההפך מהמלק? רב יוסף אד יום לרבנן. כולם יודעים את הגמרא שרב יוסף היה עושה יום גדול לרבנן. בהיום הדצרת בחג השבועות בחג מתן תורתנו רבי יוסף היה מזמין את כל החכמים לסעודה נפלאה. היה מבקש: "תעשו לי עגלטילטה, עגל משולש וכולי וכולי." כולם מבינים. והיה אומר: "מה היה אומר?" שואל אותו רב יוסף: "מה שבועות? שבועות זה לא דווקא החג שודים מהדרים בו בסעודה? תזמין אותנו בלי פסח מסעודת פורים בראש השנה. מה פתאום? שבועות דווקא אז?" הוא אמר: "אילו היומה כמה יוסף יקה בשוקה. אם לא היום הזה, כמה יוסף נמצאים בשוק. זה היום שהפך אותי להיות רב יוסף, שהבדיל אותי רומם אותי והבדיל אותי מכל היוספים בשוק." יפה מאוד. מה כל אחד שואל? מה שכבר רשי במקום טמא? מה זה "איליוב היומה"? מה זה "איזה יום"? אתה מתבייש לדבר על מתן תורה? יש לך הזדמנות להכיר, להגיד, להדגיש את מתן תורתינו. תדגיש אותה. שאדם מדבר על דבר יקר, אז הוא אומר את זה. הוא לא הם. אדם מסיים הם מסיים פרויקט לאבדיל למד תואר. אדם ברוך השם זה יודעים מה? בוא נדבר על הדוגמה המפורשת. אדם סיים את הש"ס. הוא אומר: "אליו ה' יומה." אומר: "אם לא הש"ס, אם לא היגיעה, אם לא המאמץ." מה זה "אילב ה' יומה"? איזה יום? למה אתה מדבר מלמעלה? למה אתה מדבר מסביב? באמת רשי מוסיף: "אילה וה' יומה שלמדתי תורה ונתרוממתי." אבל למה צריכים רשי? למה רבי יוסף לא יכול לדבר ברור? "אם לא מתן תורה, אם לא התורה הקדושה, אם לא אתה בחרתנו מכל העמים." תגיד על מה אתה מדבר? מה זה "אילב היומה"? ראיתי פעם פירוש מטלטל. וזאת מחיית עמלק. על זה צריכים לכוון כשמורכים את קליפת מחר. "אילב היומא" אומר רבי יוסף: "אם לא היום הזה." איזה יום? כל יום. אם לא הייתי מנצל כל יום, לא הייתי הופך להיות רב יוסף. אם לא הייתי מתייחס לכל יום כמו ליום מתן תורתנו, אז לא הייתי נהיה רב יוסף. כי רב יוסף לא נהיים בלימוד של לילה אחד של תיקון ליל שבועות. רב יוסף לא ניעים מהתעוררות לסעודת פורים. רב יוסף ניעים מה יומה, מכל יום. מב באדר וג באדר וז באדר ות באדר ות ניסן. מהעובדה הזאת שודי לא דוסק. שודי מתייחס לכל יום כמו היום היחיד שקיים לו בחיים והוא עושה את היום הזה בצורה הכי טובה והכי חזקה. אז במילא אחרי הזמן מגיעים להישגים. והבחורצ'יק שומע את זה ולא אומר "מחר". אלא באותו היום הולך לחנות ספרים, קונה גמרא קטנה ובכל רגע פנוי הוא לומד שבעה דפי גמרא ביום. עד שבגיל 20 או 21 הוא זוכה לסיים את הש"ס. בחור שהוא אין לו בחור ישיבה זוכה לסיים את הש"ס. ככה היהודי חי. למחוט את עמלק באופן הפנימי זה לזכור שיש איזשהי חוצפה של עמלק שלא נותנת לנו מנוח. והחוצפה הזו זה המחשבה שיהיה זמן. אבל האמת היא שאין זמן. למה אין זמן? כי המלק לא הולך לשום מקום. כמו שהוא מפריע היום, הוא יפריע גם אחר. אל תאמר לי שהפני שני שמה לא תיפנה. מה זה שמע לא תיפנה? ברור שלא תיפנה. אין שום סיבה שהמלק מחר יהיה יותר נחמד מהיום. כמו שהוא מפריע לנו היום והוא מוצא 1 סיבות, מעורר אלף חרדות כדי שלא נתחיל את אותם אלף חרדות, הוא יעלה גם אחר. אז אני צריך להגיד לעצמי: "אם לא עכשיו, מתי?" שום דבר לא ישתנה. אם אני לא אקום ואעשה את זה עכשיו, אני גם לא אעשה את זה מחר. וזה יותר גרוע. זה לא רק שהפרעות יהיו גם מחר. למעשה איבדנו יום בחיים. למעשה כבר בהכרח לא נספיק את מה שיכולנו להספיק. אין זמן באופן אמיתי. כשאנחנו דוחים וכולנו דוחים, אז בהכרח המשימה כבר תעשה פחות טוב. היא תיעשה בלחץ, היא תעשה ב בחיפזון, היא תעשה בלי מלוכת הדעת ובמילא תהיה פחות מוצלחת. זה ברור. ולכן באופן אמיתי אין זמן. אין זמן כי מחר לא יהיה יותר טוב מהיום. ואין זמן כי באמת אין זמן. כי החיים לא מתערכים, החיים רק מתקצרים ויום שעבר כבר לא יחזור. אז במילא באופן אמיתי אנחנו באמת נעשה את הדברים פחות טוב ממה שיכולנו. אז זה פשוט חבל.

ראיתי פעם דבר מדהים במשנה. במשנה ברורה פוסק שאדם שעולה לו חידוש תורה בכל המועד, השאלה היא יכול לכתוב בחול המועד. כותב המשתור שהוא יכול לכתוב. למה? משום דבר העבד. מה זה דבר העבד? דבר עבד שיזכור את החידוש וכתוב אותו אחרי חול המועד. מה הסיפור? שיגיד אותו התלמיד שלו שיזכיר לו זכתוב אותו אחרי חול המועד. מה זה דבר העבד? מה מה נאבד פה? ואומר המשתברורה: "מה שנאבד זה הזמן. כי אם הוא לא יכתוב את זה עכשיו, מתי הוא יכתוב את זה? יכתוב את זה אחרי יכול למעל חשבון. הם חידוש אחר שיכול לכתוב באותו זמן. הדבר העבד זה הרגע הזה שלא עשית איתו כלום והרגע הזה כבר לא יחזור. בהכרח החיים תקצרו ברגע. בהכרח את מספר ימיך המלא לביא רבי עקיבא שמה זה את מספר ימיך המלא שיזכה לחיות את מספר ימיו המלא. אבל יותר מזה, יותר מזה אי אפשר. אין לאדם יותר ימים ממה שהוא קיבל מראש. ומילא אומר המשתמרורה: "לא לכתוב עכשיו זה לאבד את הרגע הזה כי מה שאני אכתוב מחר זה יהיה על חשבון. מה שהייתי אמור לכתוב באותו זמן. אז כבר לא יהיה לי זמן לכתוב את אותו הדבר." אותו באותה דרך אנחנו רש"י אומר: "מה זה מי שנכנס אדר מרבים בשמחה? ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח." פורים ופסח הליו שני חגים שקשורים אחד עם השני. שניהם קשורים למשה רבינו ושניהם יוצרים רצף אחד. את אותו הרעיון הרבי פעם כתב לגבי הנושא הזה של פסח. זה רעיון שאפשר להגיד אותו בסעודת פורים. אפשר להגיד אותו גם בליל הסדר. איסור חמץ. אין בכל התורה איסור חמץ במשהו וכולם יודעים חמץ לא מתבטל. והזהירות המש הזהירות החומרה של יהודים בענייני חמץ הזהירות את הקצה האחרון וכל זה. למה? למה ישרו חמץ? מה מה הנקודה של החמץ? כדי להזכיר שמה שעם ישראל לא התעכב. עם ישראל מיד שהיה אפשר לצאת לצאת ממצרים הוא יצא. עד כדי כך שהם הפעו את העוגות, הפו את המצות כל כך מהר, עפו את הבצק כל כך מהר שלא הספיקו להתמעמע. הוא לא החמיץ. מה הנקודה פה? מה מה זה משנה? איך זה מכבד את היציאה ממצרים שהם יצאו מהר? אדרבה, זה אפילו מוריד ברך היציאה ממצרים. בן מלך יוצא כשבע לו לא יוצא מהר. מי יוצא מהר? גנב יוצא מהר. מי שפוחד שיתפסו אותו יוצא מהר. מי שחושש מהשלטונות אדם חלש יוצא מהר לא לפספס את ההזדמנות. אבל הקדוש ברוך הוא הוציא אבל עם ישראל יצא עם הקדוש ברוך הוא במצרים ביד חזקה ובזרורה נטויה. אז להפך, שלא יצאו מהר. מה מה הזהירות הגדולה מחמץ? להזכיר שהם לא התעכבו, שהם יצאו מהר. בחיפזון. הרמב"ם כותב בבהילו הגדת הרמב"ם מתחילה בוהילו יצאתם ממצרים. מה בבהילו? איך זה מכבד את היציאה שיצאנו בבהילו? מה כל הנקודה פה? שאלה הכי פשוטה. מה המצב בעל להזכיר שיצאו מהר? מה המלה בזה שיצאו מהר? את מי זה מכבד בדיוק? אדרבה, יותר מזה הם הרי גם לא יצאו מהר. בפועל הרי יצאו לאט, ופועל לא יצאו באמצע הלילה, אלא בעצם היום הזה יצאו ציבות בני ישראל מארץ מצרים. מכת בכורות הייתה בחצות הלילה והם יצאו בבוקר כמו בני אדם, כמו בני מלכים, בחודש האביב, בחודש שקשר לצאת בו, לא חם מדי ולא קר מדי. הם יצאו כמו בני מלכים. אז למרות שהם יצאו כבני מלכים צריכים לצייר לדורות כאילו הם יצאו מהר, כאילו הם יצאו בחיפזון, כאילו הם עשו הכל בבהילו. מה מה המטרה של הבהילו? רבי אמר פעם כזה רעיון יקר ביותר וזה רבי לא כותב את זה אבל זה כל כך מסתדר בשפה העברית. הרעיון הוא שהם לא דחו, הם לא בזבזו זמן. אנחנו צריכים לזכור לדורות שכשיש ליהודי התעוררות לצאת ממצרים, כשיש ליהודי הזדמנות להיגאל, שהקדוש ברוך הוא נותן מהשמיים פותח את השערים, פותח לנו דרך לאהבה, דרך לגאולה, אסור להתעכב. וזה כל כך כל כך מסתדר בשפה העברית. חמץ זה כמו החמצה. מה זה חמץ? מה זה להחמיץ? להחמיץ את ההמצה זה לעכב את ה לעכב את ה את לעקב את ה את ההכנה, את הרידיעה של הבצק עד שהוא מחמיץ. וכך גם בעברית החמצת הזדמנות. מה הפירוש עיכוב שבו החמצת את ההזדמנות שלך. התעכבת וכתוצאה מזה איבדת את ההזדמנות. להחמיץ והחמצה זה מאותו השורש. להחמיץ את המצות ולהחמיץ הזדמנות זה מאותו השורש. זה עיכוב שגרם לכך שאיבדנו את הצ'ארס, איבדנו את ההזדמנות שקיבלנו מהשמיים. איסור חמץ זה איסור להחמיץ הזדמנויות, זה איסור להתעכב, זה איסור לאבד את הרגע המסוגל, לאבד את הדלת הנפתחת וללכת לעניינים אחרים. זה מה שאנחנו מזכירים לעצמנו בכל הדורות. לא להגיד מחר. לא ללכת בקליפה הזו של עמלק ולהגיד: "בסדר, יש עכשיו סעודת פורים, יש התעוררות, מחר אני אעשה." אין מחר. מה השתנה מחר? היצר הרע לא מתפתר, היצר הרע לא הולך לישון. היצר הרע עובד, הוא מלך זקן, יש מאחוריו הרבה עבודה והרבה ניסיון והרבה והרבה מאמץ. הוא לא הולך לשום מקום. כמו שהוא מפריע היום, הוא יפריע גם אחר. ובמין מה נדרש מודי? לקיים את איסור חומקס. לא להחמיץ, לא להתעכב, אלא לקום ולהגיד: "עכשיו, עכשיו לעשות את הטלפון לחברותא, עכשיו לסגור את הטלפון, עכשיו לקום ולעשות, עכשיו א לקבל על עצמי את הקביעות." וככה כשחיים באופן של "עכשיו" ולא באופן של "מחר", אפשר להגיע להישגים גדולים ועוד שנה בעזרת השם בערב פורים לבוא ולהגיד: "הנה אני שמעתי ועשיתי וברוך השם סיימתי פרק, סיימתי מסכת, סיימתי את הדפים בשעה, סיימתי מאמר חסידות וכולי וכולי."

שמעתי פעם משל כל כך מופלא על זה, כל כך מדויק על זה. משל שאפילו הנפש הבהמית מבינה אותו. כשאדם חי עם זה שאין זמן, מה הוא יכול להספיק בחיים? היה איזה בטלן אחד, איזה מושל אחד שהוא רב עם כל העולם. בבוקר הוא רב עם אשתו, בצהריים הוא רב עם הבוס, בערב הוא רב עם הילדים. הוא מקטר, הוא מתלונן, לא טוב לו, החיים לא מספיק מעניינים לו, הוא יודע יותר טוב מכולם איך החיים היו צריכים להיראות. החיים שלו הולכים וחולפים על נותן ביקיות אחת גדולה ומרירות אחת גדולה. יום אחד הוא מרגיש כאב בטן, הוא הולך לרופא משפחה, משם לחדר מיון, משם לחדר ניתוח. יש ניתוח דחוף צריך לעשות בבטן. רגע לפני שמרדימים אותו, הוא שומע את המרדים אומר לרופא לידו: "אם נשאר לו חודש בעולם, שיהיה מבסוט." ומתוך המילים הנוראות האלה, הוא עוצם את העיניים ונרדם. הוא מתעורר בחדר התאוששות. האישה, ילדים לידו, פרחים, בלונים. שמחים. שהוא פותח את העיניים, והוא לא רוצה לפתוח את העיניים. הוא נזכר במילים שהרופא אמר: "אם יש לו חודש בעולם, שיהיה מבסוט." הוא חושב על אשתו המסכנה ועל הילדים המסכנים שכל מה שנותר להם זה אבא לחודש ימים. הוא לא יביא אותם לבר מצווה, הוא לא יביא אותם לחתונה. הבשורה הנוראה הזאת. אפילו לא רוצה לשתף את אשתו בדברים הנוראים האלה. הוא עוצם את העיניים, הוא לא רוצה לקום, הוא אומר שהלילה לא יגמר. אבל בבוקר הוא התעורר והוא אומר לעצמו: "להפך, אני קיבלתי עם הקדוש ברוך הוא מתנה. אדם לא יודע יום אותו, זה אחד מהשבעת דברים המכוסים לאדם. ולי הקדוש ברוך הוא נתן מתנה שהוא יודע את יום אותו. אני צריך לנצל את החודש האחרון, להשאיר להם זכרונות טובים שמתוך כך זוכר." הוא קם לשתי רגליים, הוא קם לחצי שעה לפני כולם. הוא הלך למאפייה, הביא לחמניות טריות, הביא שמה איזשהם עוגיות, משהו שיר טוב בבית. מחכה לכל אחד מהילדים במטבח. "מה אתה רוצה בסנדוויץ'? איפה אני מפנק אותך?" הם מסתכלים בחדר השני. ששפים את העיניים. הזאת נאומי זה אבא. הוא תמיד קם אחרון, צריכים לגרור אותו מהמיטה, הצעקות של אמא, היומים של אמא. הוא ראשון, מחכה במטבח, שלח את כולם לבית ספר עם חיוכים, עם נשיקות, עם סנדוויצ'ים, עם הפתעות. נשאר רגע עם אשתו. קפה. "מה את מתכננת היום? מתי תחזירי היום?" היא לא מאמינה. אולי בא פה מישהו אחר. הוא מתעניין בה, הוא שואל אותה. תמיד הוא הולך עם פנים נפולות, כועס על כל העולם. מגיע לעבודה. "מה אתה צריך? מה אני יכול לעזור? אני היום בדרך לפה, בדרך לשם, אני יכול לזרוק חבילה אם צריך." סוף היום הוא לא חוזר הביתה. הוא הולך קונה משברת. לכתוב ורטים, לכתוב משפטים, לכתוב זכרונות טובים, שיהיה לילדים בבר מצווה, שיהיה לבין מה לקרוא ממנו. בערב הוא מציע לילדים שיעורי בית, מציע לאישה לצאת בערב. מחרת זה חוזר על עצמו, עוד פעם זה חוזר על עצמו. אחרי כמה ימים האישה נכנסת לעניין, היא מתחילה להבטיח אותו, היא מתחילה לחשוב עליו חודש ימים מהחלומות. אחרי חודש הוא מבין שהגיע סופו. הוא אומר המפיל, הוא אומר וידוי, הולך לישון. קם בבוקר, שם אזור אחד. גם למחרת השם אזור אחד. גם למחרת הוא לא מבין. הוא לא אמור להיות פה. הוא קובע שוב תור עם הרופא והוא אומר לרופא: "אני כועס עליך, אתה אמרת אם נשאר לו חודש בעולם שיודע. ברוך השם, כבר חמישה שבועות פה והכל טוב." הרופא מסתכל עליו: "אני אמרתי עליך דבר כזה? אתה נכנסת לניתוח אפנדציט, ניתוח פשוט. מה מה ההתרגשות הגדולה? אה בחדר הסמוך בחדר ניתוח שכב חולה סופני שגם אותו ניטחו והוא באמת כבר אינו איתנו היום ואתה שמעת את זה עליך והוא קיבל את המתנה הכי גדולה בחיים. ההבנה שאין זמן. מה שלא נעשה היום, גם לא נעשה מחר. אבל מה שנעשה היום ישנה את כל העתיד שלנו. אין למתי לדחות. כל אחד שיחשוב. הרבי פעם אמר שאנשי המוסר אומרים: "אם זה היום האחרון שלך בחיים." חסידים אומרים: "אם זה היום האחרון בגלות. אם אחר יבוא המשיח, איך נרצה להראות לו את הפנים? מה נוכל להציג לו?" אין מה לדחות, אין זמן בלי סוף. בעזרת השם עומדים לפני הגאולה, צריכים להציג תוצאות. אם צריכים להציג תוצאות, צריכים לקום עכשיו ואת כל מה שחולמים לעשות מחר לעשות היום. ואם מישהו אומר "מחר", אמלק חושב שאסתר היא משלו ולכן הוא נרדם. אבל זה טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו.

אני רוצה לסיים בדבר מיוחד במינו. זה נכון בכל התקופות ובכל הזמנים. ועכשיו בתקופה המיוחדת שבה אנחנו נמצאים יש משמעות מיוחדת להיום הזה, לעכשיו, לנהו ולא מחר ולא מחרותיים. וזה בנושא של ההתגייסות לעורר את עם ישראל. אנחנו לומדים בערב פורים, כל אחד מאיתנו יש לו אפשרות להשפיע על מישהו. אנחנו עובדים, אנחנו עומדים בקשר עם אנשים. אפשר להגן סעודת פורים בבית. אם כבר מאוחר מדי, אפשר להביא משלוח מנות לכל החברים בעבודה. אפשר להרגן קריאת המגילה בעבודה. מי שיצור לך עניין חייב ללכת לעבודה בוודאי שיכול הלכת למגילה. מי שלא צריך שיבוא במיוחד עם המגילה בשביל אלה שעובדים. זו תקופה של לב ישראל. תקופה שהקדוש ברוך הוא קורא לנו. הרבי דיבר פעם על דבר מרטיט אחרי מלחמת ששת הימים. הרבי אמר שמאז קום המדינה היו שלוש הזדמנויות להפלת דגאולה. שלוש הזדמנויות שהקדוש ברוך הוא פתח שער ואמר: "אפשר ללכת מפה אל הדבר הגדול." בקום המדינה, מבצע קדש, ניסים גדולים. ואחר כך כמובן הרבי אמר מעל ומעבר את ששת הימים. העולם היהודי כולו התעורר. כל יהודי בבופלולו הרגיש שהוא חלק מהם יושב בציון, לא נתן לעצמו מנוחה, ישב ואמר תהילים. הקדוש ברוך הוא החזיר לנו בניסים עצומים, כיבוש הכותל, כיבוש רמת הגולן, התעוררות עצומה, כיבוש העם, כיבוש ההתיישבות. ארץ ישראל הכפילה את שטחה. מבקד מצפון ונגבה. ברשע. ומה אנחנו עושים עם זה? האם אנחנו באמת יוצרים גם את החיבור הרוחני, יוצרים גם את התזכורת מי עשה כל זה? ולצערנו משיח לא בא. אז כנראה שלא התגייסנו למשימה הזאת. ועכשיו אין שום ספק שזאת ההזדמנות הרביעית. הניסים שקורים עכשיו הרי הניסים שששת הימים מתגמדים לעומת הניסים שקורים עכשיו. עכשיו רואים הכל בעיניים. הגוי עובד בשבילנו. הגוי בא מאמריקה בשביל לפתור בשבילנו את הבעיות. ויאמר המלך תלו עליו בדיוק בערב פורים. רואים בעיניים כל מה שקרה פה בשנתיים וחצי האחרונות. כל המצב הגאופוליטי השתנה. מחנק של שבע חזיתות ברוך השם הפכנו להיות שבע נערות שנשפחים מכל מקום. והשאלה ולב ישראל אר כל יהודי מרגיש בעומק לשמתו שהסיפור היהודי גדול, שהסיפור היהודי משמעותי. ועכשיו כל אחד מתו צריך להתגייס למשימה. ארז פורים הקדוש ברוך הוא נותן לנו כזאת הזדמנות. אסור לסגור לו את הדלת. הוא קורא לנו. הוא קורא לנו שוב בנים שובבים. ומה אנחנו נגיד לו? אין לנו זמן. אנחנו עסוקים בעצמנו.

אני אסיים בדבר יקר. קראנו אתמול א קראנו פרשת תרומה. בפרשת תרומה יש ציווי כל כך תמוה. בטבעות אהרון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. מותרון צריכים להישאר בתוך הבדים, בתוך הטבעות ולא להסיר אותם ממנו. אחד

הציוים הכי תמוים בתורה. כל פרשת תרומה, כל פרשת הקמת המשכן יש בסך הכל שתי מצוות. ועשו לי מקדש שזה כולל את המקדש, את המשכן, את כל כהיליו, הגדולים והקטנים. הכל נכלל במצווה אחת. ועוד מצווה אחת שקשורה להקמה.

בטבעות אהרון יהיו הבדים לא יסור ממנו. מצוות לא תעשה כותב הרמב"ם ועובר על זה לוקה. ואתה תופס את הראש ואתה שואל למה ולשמה. בכלים הגדולים היו טבעות בצידי הכלים כי הרי המשכן היה אוהל נייד והכלים עצמם היו ניידים ממקום למקום אז מראש בנו אותם בצורה הקימו אותם בצורה כזו שיוכלו לנייד אותם יוכלו לשת אותם על הכתף אז בשני המזבחות בשולחן לחם הפנים במנורה וכמובן בארון העדות היו מאזדדים טבעות טבעות זהב שבתוכם השחילו מותות עץ והלביאים היו מרימים את המותות על הכתף וככה נוסעים את הכלים המכובדים אלורך המדבר כשהיו חונים מעמידים את המשכן, מקימים את המשכן בכל כלב אז מוציאים את המותות ומניחים את הכלי ביופיור בהדרו.

ככה היה בכל הכלים, במנורה, בשולחן, במזבחות, חוץ מבארון העדות, בארון הברית, בחפץ החשוב מכולם, בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. המותות היו צריכים להישאר בקביעות בתוך האהרון ולא להיפרג ממנו. וכל אחד שואל מה זה הרי מוריד בכבוד הכלי מה פירוש שתראו לעצמכם אדם שקנה סט ספות 100,000 שק יבוא אישי מאיטליה אז סבלים מביאים את את הספות את המערכת הישיבה מושכים את המשטחים ובע לבית אומר לא תשאירו את השפות על המשטחים אני מכיר את אשתי עוד שבועיים היא תגיד שהבית קטן מדי בשביל מערכת הישיבה הזו היא תרצה לעבור לבית צמוד קרקע בשרון אז מה אנחנו נרים את הספות ונכניס משטחים שישארו על המשטחים תחשבו על אדם שקונה תמונה ציור במיליון דולר יבקש מה מהסבלים שישאירו את זה על הקיר עם הפצפצים האלה עם העטיפה שבה הביאו את התמונה כדי לשמור עליה איזה כבוד זה לכלי שאהרון הברית עומד עם המותות המותות גם תפסו את כל רוחב החדר הם היו 10 אמות הם היו ענקיים הם תפסו את כל רוחב החדר הקטן הזה של קודש הקודשים איזה צורה איזה כבוד יש לזה ספר החינוך אומר שזה מטעמי ביטחון אם פתאום חלילה תישמה זקה ופתאום יבואו האויבים לצור לירושלים והכהנים כמובן ירוצו דבר ראשון להציל את הארון אז הם עלולים לדחוף את המותות בחוסר זהירות ואהרון יפול להם מהיד אז משאירים את זה עם המותות קשה מאוד זה כבוד לבית השם כבוד לאהרון הברית שאמור לשמור על הבית שהוא משדר מצוקה בלחץ מאות שנים הרי זה לא שאהרון זז כל יום במשכן שילו הוא עמד 369 שנים בבית המקדש הראשון הוא עמד 350 שנה בשביל מה אתבות אהרונים עובדים בשביל מה להשאיר אותו אם אתה בעוד בפנים רבי אמר פעם כזה ורט אופייני כזה ורט יקר קר כזה ועוד להגיע איתו לימי הפורים להענות לקריאה של הקדוש ברוך הוא מלמעלה ללמד אותך שהתורה צריכה להיות בתנועה התורה עומדת במקום אחד אבל הכיוון שלה התנועה שלה הוא בתנועה התורה צריכה גלגלים וכל אחד מאיתנו הגלגלים של התורה התורה אמנם עומדת סגורה בארון הקודש מפני הכבוד שלה היא סגורה מעיניה הרועים דברים גדולים נמצאים בצניעות מלך נמצא בצניעות בת מלך נמצאת בצניעות אבל שם בתוך האהרון היא עומדת בתנועה שהיא עומדת על גלגלים היא עומדת עם המותות כדי לומר לכל אחד מאיתנו תהיה הגלגלים של התורה תהיה טנק המבצעים שמביא את התורה לעוד מקום ועוד מקום ועוד מקום וכל מקום שאתה הולך תשאל את עצמך איך אני מרחיב את גבולות הבית איך אני מרחיב את ההשפעה של התורה ומביא את התורה מביא את הקדוש ברוך הוא לעוד מקום זה תפקידינו על אדמות בעת המיוחד זהו שהקדוש ברוך הוא קורא לנו ההתעוררות של היום ולא מחר ההתעוררות של לצאת בחיפזון זה בעניין הזה לא לפספס את ההזדמנות הזו שהקדוש ברוך הוא נותן להתחלת דגאולה לתאים דגאולה תקראו לזה איך שאתם רוצים אני לא מבין בזה אבל ההזדמנות הזו שהקדוש ברוך הוא נותן בלי שום ספק הזדמנות של חיבוק של הערת פנים ההזדמנות הזו שנס פורים חוזר ומתחדש להענות לו ואיך להענות לו להרחיב את גולות המשפחה כמה הורים נהנים שכל המשפחה יושבת סביב השולחן שילד שהיה בחוץ לארץ ילד שהיה מרוחק ילד שכעס שכולם באים ביחד כולם חבוקים אין הנאה יותר גדולה להורים ברכינו אבינו כולנו כאחד וזה עכשיו ההזדמנות בכבוד בחיוך במאור פנים להרחיב את הגבולות שלשמים סבר השולחן ולעשות את זה היום עכשיו מסיימים את השיעור הזה להרים טלפון למשבי אנוש בעבודה לשאול אם אני יכול להביא לכם 53 מלות שלק לכולם לשאול מתי עושים קריאת המגילה ועבודה להזמין את החבר'ה לסעודת פורים לעשות שמח לעשות טוב על הלב זה מה שאנחנו צריכים הקדוש ברוך הוא יראה את ביחד שלנו את המעמד שלנו בעזרת השם נשמח גאולה לגאולה ונזכה בעזרת השם שגאולת פורים תהפוך להיות גאולה אמיתית היא שלמה חש בהגלה ובזמן קר ונאמר אמן.